מוקדש למטפלות השובתות במעון של בתי. לפני שנים די רבות עבדתי בעבודה מסודרת, נחשבת ואפילו מחויטת קלות. עבדתי שעות ארוכות בחריצות ובנאמנות למערכת וחייתי בתחושה (הספק נכונה ממרחק הזמן) שאני עוסקת בדברים שברומו של עולם. כל יום אחר הצהריים המשרד התרוקן מרוב יושביו ונותרתי לבדי בחדר עם הראש בתוך ערמת ניירת, מסמנת עוד משימה שנעשתה בדרך השאפתנית מי יודע לאן. בדיוק בשעה הזו, שבה היום התחלף בערב בסמטה הירושלמית, נכנסו עובדות הלילה; לא פעם שחורות כמו הלילה, חרישיות, תכליתיות. הן רוקנו את הפחים, טאטאו את הרצפה ואספו את כוסות הקפה המלוכלכות. ניקו את המטבחון, שטפו את המסדרון והלכו להן, מן…

אי אז באמצע שנות העשרים שלי קראתי את א.ב יהשוע באינטנסיביות וכשהוא נפטר, ממש לאחרונה, הושטתי יד למדף וידעתי מיד מה אני הולכת לשלוף משם. מאובק משהו, אבל ברמה אחרת ומהותית יותר הוא לא צבר גרגר אחד של אבק; הרומן הנפלא 'מר מאני'. לא זכרתי את פרטי העלילה המדויקים, אבל סצנה אחת נותרה חרותה היטב בזיכרוני, מהקריאה ההיא של גיל עשרים וחמש. קיבוצניקית צעירה, ספק בהיריון, בתערובת של תעוזה ובלבול, חוצה את הקווים הפוליטיים שחותכים את הארץ הזו. מזרח מערב; אשכנזים-מזרחים, יהודים ערבים. זה קורה בבית החולים אוגוסטה ויקטוריה, על הגבול שבין המדבר וההר, מקום שבו בית החולים הגרמני הזר…

#1 לפעמים מונחים פיזיקליים או ביולוגיים הם פואטיים בצורה שלא מודעת לעצמה. זמן מחצית החיים, למשל. אבל לא של יסוד רדיואקטיבי, או של איזוטופ; זמן מחצית החיים של החיים.   לפני קצת פחות ממחצית חיי גרתי בירושלים וזו הייתה אינתיפאדת אל-אקצא הארורה. הרחובות היו ריקים ועל הגגות בחוה"מ פסח היו צלפים של מג"ב. באוטובוסים נסעו רק מי שלא הייתה להם ברירה, כמוני הסטודנטית. שוט של זעם ודם שטף את הרחובות ואי אפשר היה לדעת היכן הוא יצליף ברגע הבא. האלימות כאילו פעפעה ופרצה החוצה באופן שרירותי דרך הבלטות וקווי התפר הגסים שהלחימו את המציאות. התרגלתי להתרחק ממקומות הומים, לבחון טוב…

את המילים הללו אני כותבת באפריל, כשברקע מתנגן הפסקול הקבוע, הרפטטיבי, הצורם יותר ויותר משנה לשנה. הן נכתבות כשעל הרצפה לפניי מוטלים צעצועים מהבהבים עם מגן דוד ודגל ישראל; צעצועי לאום ומדינה לילדות הדור הבא. איך שוברים את קרום ההגנה העבה הזה, של שירים וטקסים, פרחים ודקלומים ריקים ונוגעים באמת בעומק, בפרשנות של השנים ההן, לא רק באירופה – אלא גם כאן, במה שנראה אז (ליהודים) כחלום מתגשם, אבל היה בדרכו מעטה דק מעל טראומות חדשות ומעגלי כאב חדשים הולכים ונפתחים (ולא רק אצל יהודים)? כשעיון שכלי הופך אצלי למבוי סתום אני תמיד בורחת הצידה, לספרות. אחד הניסוחים החדים ביותר…

בארוני שוכבת לה קופסת פלסטיק ישנה וצהובה עם הדפס של מיס פיגי. זו קופסת המסמכים הישנה של סבתא, שמצאה את דרכה באופן טבעי להיסטוריונית של המשפחה. לפני כמה ימים, בנסיבות שאין מה לפרטן, פתחתי את הקופסה. כל מי שאיבד יודע את התחושה המרירה, הנעלבת כמעט – של לעמוד מול חפציו או מסמכיו של מת; הייתכן באמת שזה הכול? איך יכולים חיים אנושיים מלאים בשעות ודקות, בחצי עולם, במאה העשרים כולה ובשבריר מן ההיסטוריה היהודית – להיפרט לכמה מסמכים מצהיבים, גלויות וחותמות בדרכונים ישנים. כשדפדפתי בדרכון ישן הגיחה מתחת לתחושה המוכרת מועקה חדשה, עצובה אפילו יותר. שתי חותמות צבעוניות, בנות חמישים…