היא תמיד הייתה שם (כמעט) בכל בית ובכל חלל שנכנסתי אליו, שקופה כמעט, חלק בלתי נפרד מהקירות והרצפה והתקרה. לפעמים מישהו הרים אליה יד בהיסח הדעת או בכוונה מיוחדת, נגע בשפתיו והמשיך הלאה לענייניו, לחייו, לחדר הבא שבו יחזור שוב על אותו הדבר בדיוק. כאן היא פתאום הייתה עניין. היא הופיעה בטפסים של בית הספר היהודי שהבנות התקבלו אליו ללא תור וללא המתנה; האם יש לכם מזוזה על הדלת, שאלו שם, עוד לפני שהיה לנו בית וכשעוד היינו תלויות באוויר בין ישראל ובין אנגליה. לקח זמן לקבוע מזוזה על המשקוף, למצוא את הקלף בתוך החפצים שנפרקו וגם את בית המזוזה…

בתל ערד, שסמוך אליו גדלתי, יש שרידי מצודה מבוצרת בת שלושת אלפים שנה. המצודה הייתה גבולה הדרומי של ממלכה עתיקה, שמרבית בנייניה הפכו לעפר אבל סופריה כתבו את ספר התנ"ך. המצודה ושרידי הארכיון שגילו בין קירותיה מספרים את סיפורו של מאחז צבאי קטן, ששמר על הגבול מול שבטי המדבר, הנוודים, האויב מחוץ. במרחבים הגדולים מדרום למצודה פזורים שרידי התרבויות שקראו תגר על הממלכה; אדומים, נבטים, בני קידר ואחרים בני בלי שם שנספגו חזרה אל תוך השקט של אבני המדבר. את שרידיהם המעטים למדתי לזהות בטיולים על קו הרכס שצופה לים המלח; בור מים, מאגורה, רוג'ום, זוג עיניים על סלע שחרת…

השבוע הרגשתי צורך במילים המטלטלות, הגבוהות מני גובה, של מגילת איכה וכך מצאתי את עצמי במפגש זום מרובה משתתפים של ארגוני היהדות הפרוגרסיבית הבריטיים.   חכמים וידענים ממני היו במפגש הזה ולרבים ובעיקר לרבות (ואכן היו שם רבות למי שמכיר את הטרמינולוגיה) – היו ידיעות שהלוואי שיכולתי לייחס לעצמי. הן שוחות כמו דג במקווה האינסופי של הטקסטים היהודיים, מצטטות מרש"י בנונשלנט ויודעות יפה לקרוא את המגילה בהטעמה הנכונה ובניגון המסורתי. האזנתי להן קוראות את הקינה העתיקה, מתארות כל אחת מחדרה שבניכר חורבן רחוק; תינוקות רעבים, מוכי גורל מתגוללים ברחובות, שחיתות מבפנים ואויב בשער.   יתרון אחד בלבד יש לי על…

המחשבה הזו הגיעה בזמן הכי לא סביר, מתא אחורי ומאובק במוח, כמו כסף במעיל של שנה שעברה, כמו חפץ שדבר קיומו נשכח והוא מתגלה פתאום כשהדירה ריקה והמובילים בדרך. סידרתי משהו בשידה שליד המיטה, הרהרתי במטלות היום ובאופן כללי הייתי שקועה במחשבות שאפשר לקרוא להן "מבוגרות" – ופתאום זה בא כמו חץ: "אני צריכה לדבר עם אימא". לא במובן מטפיזי או רוחני, כי אימא שלי כבר עזבה את העולם הזה לפני כמעט שני עשורים – אלא במובן מעשי לגמרי, של להושיט יד ולהרים טלפון. מופתעת, בחנתי את עצמי וגיליתי שאני אפילו זוכרת את מספר הטלפון; הוא נשאר במוח בדיוק במדף…