הרהורי כפירה על שואה ותקומה

איך שוברים את קרום ההגנה העבה הזה, של שירים וטקסים, פרחים ודקלומים ריקים ונוגעים באמת בעומק, בפרשנות של השנים ההן, לא רק באירופה – אלא גם כאן, במה שנראה אז (ליהודים) כחלום מתגשם, אבל היה בדרכו מעטה דק מעל טראומות חדשות ומעגלי כאב חדשים הולכים ונפתחים (ולא רק אצל יהודים)?

כשעיון שכלי הופך אצלי למבוי סתום אני תמיד בורחת הצידה, לספרות. אחד הניסוחים החדים ביותר של בעיית השואה והחברה הישראלית הוא בעיניי של יורם קניוק. הוא עושה זאת כבדרך אגב, בספר הכמו-ביוגרפי על 48' ('תש"ח') והשנה, בהיותי אמא שכוח הסיבולת (המרשים) שלה לסיפורי שואה התכווץ לאפס, הפסקאות האלה על כיבוש רמלה ב-48' לא עוזבות אותי:

"הם הביעו אדישות מוחלטת לסובב אותם. הכול היה זר להם: החום, החרציות, הגמלים, שוכות הצבר, הריחות, החמורים, השמש הבוהקת. כאשר ראיתי כמה משפחות עטות על הבית שעמדנו לפנות, ראיתי אנשים שבאו מקוסמולוגיה אחרת, שהיו מעבר לכל חשבון מוסרי. הם באו מפח האשפה של ההיסטוריה….הם היו מלאי משטמה עמוקה כלפי העולם, משטמה שלא יכולתי להבין את טיבה. הייתה זאת עדת תנים שירדה מן ההרים השחורים. אנשים שיצאו מהגיהנום כדי לחזור להיסטוריה, ששכבה מוכה ומייללת על גדרות התיל. מראה היהודים שתפסו כל בית היה מזוויע אבל היה נסוך בו גם מן יופי אנושי נעדר כל שפיטה. הפעם האחרונה שהיה למישהו מהם בית או דירה משלו לגור בה הייתה בשנות השלושים…"

(עמ' 176-177).

קניוק הצעיר, החייל, שחש שהכאב המוסרי שלו מתבטל מול עדרי הארבה הללו, תופס פה זרם תת קרקעי שאורב מתחת לכל דיון בשואה ומשמעויותיה ואולי מתחת לכל דיון בסכסוך הישראלי-פלסטיני. זה נכון בפרהסיה, בציבור, אבל גם בתוך המשפחה, בדורות שאחרי – שעוד סוחבים את הכוח החומצי, המאכל, של האירוע הזה. כשתרגמתי את יומנה של סבתא האימה הזו, של החיה הניצודה, תפסה אותי לא מוכנה. 'הלקחים האוניברסליים' שקשורים לרדיפה, לסימון הזר, לדה-הומניזציה, התכווצו פתאום מול הזוועה העירומה של האין בית; ללכת על קרקע בוערת, ללא מחסה תחת השמיים. אולי זה הלקח הכי אוניברסלי שיכול להיות (ואחד הקצוות האפשריים תמיד של התנהגות אנושית) – ועדיין בעולם הזה, המחולק לפיסות אדמה שסביבן אנחנו טווים פיקציות, הוא גם לקח קיבוצי, פרטיקולרי (וכן, לאומי, לעזאזל).

קניוק קורא לזה 'קוסמולוגיה אחרת' – אבל בעצם אפשר לומר שזו ההשחתה המוסרית האיומה ביותר שיש; שהרי אין דבר שיכול לעמוד מול הכוח והצדק של זה. לא פליטות אחרת, לא משהו נורא שקרה למישהו אחר, לא צדק במובנו היומיומי והפשוט. העובדה שבני אדם הפכו לענן ארבה, שהם התהלכו על פני הכדור אבודים וחסרי מקום, העובדה שזה בכלל אפשרי – היא עצמה משחיתה, מכניסה קנה מידה קמאי ואלים, שפה מוסרית ששום מוסר קונבנציונלי לא יכול לה – לכל מעגלי החיים – ממשפחות הניצולים, החוצה והלאה. ובניסוח פחות מתוחכם "אבל השואה".

אני מנסה להבין אם מה שאני כותבת הוא תיאורי, תיאור של חרדות אישיות וקולקטיביות שמיתרגם לפוליטיקה. ואולי הוא נורמטיבי – מכיוון שזה תיאור המציאות הנכון, שהרי כך הוכיחה ההיסטוריה, אז המסקנה הנורמטיבית היא – שמה בעצם? שהפליטות הערבית ב-48' הייתה כוח סופה היסטורי ששום מוסר לא יכול לו? או אולי הפוך, שכל מה שנעשה היום בשם השואה הוא תולדה של ההשחתה הבסיסית הזו, שצריך לעצור אותה איכשהו (ואולי לא, כי הרי קיימת תמיד האפשרות שאירוע כזה יישנה בתוך ההיסטוריה). בקיצור, לופ. עד איפה לוקחת אותנו הקוסמולוגיה האחרת? מי משלם את המחירים? איפה משרטטים קווי גבול 'נכונים' ובשם מה בדיוק?

יש נטיה בשמאל להגחיך את העניין הזה וברור שאינסוף לשימושים הציניים בשואה, אבל אני חושבת שיש כאן דד אנד אמיתי, קיר פילוסופי שאני עוד לא הצלחתי לעבור.