בארוני שוכבת לה קופסת פלסטיק ישנה וצהובה עם הדפס של מיס פיגי. זו קופסת המסמכים הישנה של סבתא, שמצאה את דרכה באופן טבעי להיסטוריונית של המשפחה. לפני כמה ימים, בנסיבות שאין מה לפרטן, פתחתי את הקופסה. כל מי שאיבד יודע את התחושה המרירה, הנעלבת כמעט – של לעמוד מול חפציו או מסמכיו של מת; הייתכן באמת שזה הכול? איך יכולים חיים אנושיים מלאים בשעות ודקות, בחצי עולם, במאה העשרים כולה ובשבריר מן ההיסטוריה היהודית – להיפרט לכמה מסמכים מצהיבים, גלויות וחותמות בדרכונים ישנים.
כשדפדפתי בדרכון ישן הגיחה מתחת לתחושה המוכרת מועקה חדשה, עצובה אפילו יותר. שתי חותמות צבעוניות, בנות חמישים בערך – לכדו פתאום את עיניי. 1967, 1969. יכולתי בקלות לדמיין אותה עם שמלה ומעיל גשם, עם מזוודה ישנה מעור שהמשיכה להתגלגל במשפחה עוד שנים ארוכות, בנמל תעופה מזרח אירופי. אבל הפרט הכי חשוב נותר נסתר, צף לו תלוש מאחורי החותמת הסופית, ההחלטית; מה פתאום סבתא נכנסה להונגריה בשנים הללו? איך זה מתיישב עם האמירה הנצחית שלה שהיא "לשם לעולם לא חוזרת?" שהמקום ההוא, של הסבל והעינוי, מת עבורה לתמיד? איך יכול להיות שהיא מעולם לא סיפרה שחזרה למקום שבו נרצחו הוריה ושבו שכניה ומכריה הנחילו לה עלבון צורב שהמשיך לבעור עוד שנים רבות, על אדמה רחוקה ואחרת?
הפרטים שידועים לי היטב התערבלו וניסו להתארגן מחדש, אבל ללא הצלחה. הקו לאמא וסבתא, היחידות שיכולות להשיב, מנותק בניתוק הסופי והמוחלט ביותר. אני מדמה את עצמי שולחת כבלים, חוטי טלפון, טלגרף, אותות אלחוטיים וכולם צונחים מחדש מן השמים הריקים והשלווים של המוות. כשתרגמתי את יומנה של סבתא הרגשתי שאני שולחת אלומת אור ומחזירה מעט מן הסיפור לעולם החיים, המילים. סימני השאלה שצפו ועלו עכשיו מן הקופסה הצהובה כאילו לעגו על אלומת האור הזו, כמה חיוורת, כמה רועדת, באוקיינוס גדול של חושך ושכחה.