כל עוד הנאומים יתחילו ב"אני X מספר אישי Y ועליתי לארץ בשנת Z וסבא וסבתא שלי היו ניצולי שואה ואויאוי מה רוצים לעשות עכשיו למדינה שלי" אין למחאה הזו תוחלת. אומרת את זה מ.א 4810407 שעלתה לארץ בשנת 1984 ושסבתה ז"ל שרדה את השואה כדי להגיע למדינה קומוניסטית וממנה, בשן ועין, למדינת ישראל.
באותו עניין, הנפנוף האובססיבי ומכמיר הלב כמעט בדגל המדינה, לצד ההדגשה החוזרת שזה "לא פוליטי", ו-"יש כאן גם ימנים מושבעים" היא הפנמה עמוקה של שנות השיסוי והפילוג של ביבי.
מערכת המשפט, שעל חבריה ופרקליטיה זכיתי (ללא ציניות) להימנות חמש שנים היא מעצם טיבה מערכת שמרנית ומשמרת, שהדרייב העמוק שלה הוא לשמר את הסדר הקיים; לרסן ולהגביל את הכוח העירום שמפעפע במסדרונות הרשות המבצעת, שלא יהפוך לשרירות וערלות לב ולאפשר הפעלה תקינה והגונה של כוח שלטוני. החוקים, החוקה שאין לנו, חוקי העזר, הפסיקה – כל אלו נועדו להיות מבנה, מגדל ששומר על האזרח ומגביל את הכוח העצום שבידי המדינה.
כשמדינת ישראל כבשה את הגדה המערבית המערכת המשפטית התגייסה, עוד בשנים שמעל המפעל הזה ריחף סימן שאלה. הכיבוש הוגדר כאקט זמני של המפקד הצבאי וברבות הזמן נגזרו מן ההגדרה הזו נגזרו אלפי כללים, חוקים, תקנות, צווים ומסמכים שאיפשרו את ההמשך, ההעמקה וההתפרסות של התמנון המדינתי, הצבאי והביורוקרטי של מדינת ישראל בשטחים לא לה. וכמובן את ההפעלה של כוח מדינתי וצבאי על מיליוני לא-אזרחים, שצעדיהם הוצרו באופן יומיומי ע"י שלטון שלא בחרו בו.
שקר הזמניות של הכיבוש, שבית המשפט הישראלי נתן לו יד, הלך והתרחב ולאט לאט ובג"צ מצא את עצמו במציאות האורווליאנית שבה עצם המילה כיבוש הוא מגונה. יש אירוניה עמוקה בזעקות (המוצדקות) שעולות מהמערכת השיפוטית, שאמנם התוותה גבולות למערכת השליטה בשטחים, אבל בד בבד אפשרה את הצמיחה, ההתרחבות והפעולה היומיומית של התמנון. אולי זה לא תמנון, אולי הדימוי הנכון הוא משהו שמאכל לאט לאט את המבנה מהשוליים פנימה ופתאום תוקף את היסודות שהונחו עוד בתוך הקו הירוק.
כמובן שיש עוד תהליכים מקומיים וגלובליים שאני מניחה בצד; תפיסות יהודיות-משיחיות שהפכו לנורמה, מגמות עולמיות של פשיזציה והסתגרות לאומנית דתית.
עדיין, ההפתעה היא לא הפתעה לכל מי שסרב לקבל את הכתם העיוור ההולך וגדל, את התבלול המכוער בעיניה של הישראליות. אותה ישראליות שעוד לפני כן הייתה צעירה ושברירית, נעדרת חוקה ומסורת.
אז התנאי הראשון כעת הוא לומר את האמת. מדינת ישראל היפה והצודקת, אם אי פעם הייתה כזו, אנחנו כבר מזמן לא. את נאומי הקיבוצניקים המאוכזבים אפשר עכשיו לאפסן.
אלא שזה לא פוטר אותנו מהצורך להיאבק על המבנה והשלד, כי אי אפשר שהגוף יתפקד ויבריא ללא שלד. היחיד מכל הנואמים שקלע לנקודה הזו היה ראש לשכת עורכי הדין, שדיבר בחמת זעם על חירויות, זכויות אדם ותודעה אזרחית – אל מול השקר והספין.
אבל כמו שאין דמוקרטיה מושלמת אין גם דמוקרטיה עם כוכבית. הבראת השלד כרוכה בהתעוררות של שמאל אמתי שהוא לא ימין בתחפושת ובהתגייסות אזרחית כוללת של חילונים, דתיים (כן) וערבים.
עוד חזון למועד הזה, אבל קיצורי דרך אין.