מוקדש למטפלות השובתות במעון של בתי.
לפני שנים די רבות עבדתי בעבודה מסודרת, נחשבת ואפילו מחויטת קלות. עבדתי שעות ארוכות בחריצות ובנאמנות למערכת וחייתי בתחושה (הספק נכונה ממרחק הזמן) שאני עוסקת בדברים שברומו של עולם. כל יום אחר הצהריים המשרד התרוקן מרוב יושביו ונותרתי לבדי בחדר עם הראש בתוך ערמת ניירת, מסמנת עוד משימה שנעשתה בדרך השאפתנית מי יודע לאן. בדיוק בשעה הזו, שבה היום התחלף בערב בסמטה הירושלמית, נכנסו עובדות הלילה; לא פעם שחורות כמו הלילה, חרישיות, תכליתיות. הן רוקנו את הפחים, טאטאו את הרצפה ואספו את כוסות הקפה המלוכלכות. ניקו את המטבחון, שטפו את המסדרון והלכו להן, מן הסתם לעבודת הניקיון הבאה.
אני זוכרת היטב את המבוכה שמעולם לא התרגלתי אליה, כשגלגלתי את הכיסא לאחור כדי לאפשר להן גישה לפח הזבל, מתרחקת מהניירות החשובים שלי כדי לתת מקום לאמת הזו, הנחותה – שכל היום ייצרתי זבל ושמישהי תצטרך בסוף היום לנקות אותו. אם היה לי כאן זום אאוט של מצלמה הייתי מתרחקת מהבניין האחד הזה לכל בנייני המשרדים האחרים – שגם בהם בנו מגדלים מנייר על העבודה השקופה, הבלתי נראית, הכה פיזית וחוזרת על עצמה – של עובדות הלילה.
אולי בגלל שעשיתי ילדים בגיל לא צעיר הייתי על תקן עובדת יום עד גיל די מאוחר – אפילו אם מדי פעם קיפלתי כביסה או בישלתי לעצמי משהו. חיה כאישה בעולם של פריבילגיות גבריות, בלי לחוות בגופי ממש את הצד השני (האפל והמואר גם יחד) של המטבע. והנה כבר כמה שנים ובמיוחד עכשיו, אי שם ברצף הסיזיפי של קורונה-חגים-אחרי חגים שמסרב להגיע – אני עמוק בתוך עבודות הלילה, בתוך קומת המרתף הזו שהכול נשען עליה, מהתור בסופר ועד מטפס ההרים באוורסט. כשאת מביאה ילדים בארץ הזו, את הופכת לנראית פתאום בזכות ילדייך – אבל מה שאת עושה נותר שקוף, ללא הכרה ומצוי בקונפליקט מתמיד (במובן הכי עמוק ואפילו פילוסופי) עם עולם היום, עולם העבודה, עולם הגברים, עולם הטלפון המצלצל, עולם הריצה קדימה.
ההתכה הכואבת שאני עושה עכשיו בין עובדת היום העיוורת שהייתי (שום קורס בפמיניזם לא שינה את זה) ובין האמא שאני עכשיו – היא מה שצריך לקרות במובן הכי רחב של הדברים. שמגדלי הנייר יקרסו חזרה לאדמה שהם עומדים עליה ושעובדי היום העיוורים, המלאים בעצמם – ישבו קצת בצינוק עם ערמת כביסה או מטופלים בילד חולה ועייף. זה לא אומר *רק* שגברים צריכים לקפל כביסה ולטפל בילדים שלהם, זה פשיטא. וזה בטח לא אומר שכולן צריכות לבחור לעשות ילדים.
ברמה האישית זה גם לא אומר שאני רק סובלת או רק מקפלת כביסה, כי זה ממש לא נכון.
אבל זה בהחלט אומר שנדרש שינוי יסודי ורדיקלי בכל מה שאנחנו חושבים על טיפול ודאגה לאחר ובהמוני דברים שנראים לנו, לגמרי בשוגג, חשובים.
בתמונה: ערמת כביסה (לא אילוסטציה)