אלימות

לפעמים מונחים פיזיקליים או ביולוגיים הם פואטיים בצורה שלא מודעת לעצמה. זמן מחצית החיים, למשל. אבל לא של יסוד רדיואקטיבי, או של איזוטופ; זמן מחצית החיים של החיים.

 

לפני קצת פחות ממחצית חיי גרתי בירושלים וזו הייתה אינתיפאדת אל-אקצא הארורה. הרחובות היו ריקים ועל הגגות בחוה"מ פסח היו צלפים של מג"ב. באוטובוסים נסעו רק מי שלא הייתה להם ברירה, כמוני הסטודנטית. שוט של זעם ודם שטף את הרחובות ואי אפשר היה לדעת היכן הוא יצליף ברגע הבא. האלימות כאילו פעפעה ופרצה החוצה באופן שרירותי דרך הבלטות וקווי התפר הגסים שהלחימו את המציאות. התרגלתי להתרחק ממקומות הומים, לבחון טוב טוב פרצופים חשודים, להיבלע במעיל ולהיעלם.

 

כשהמומנט התפוצץ לי מתחת לבית לא היה לאן להיעלם ונשאר רק לרעוד במקום, להרגיש את הלב דוהר ולמאן להקשיב לקונצרט המזוויע של האמבולנסים.

בפיזיקה זמן מחצית החיים הוא זמן מדויק להפליא וככל שהחומר פחות יציב הזמן מתקצר.

 

אני לא יודעת אם אני חומר יציב, אבל מאז עמדתי באינספור תחנות אוטובוס, תחנות רכבת ושדות תעופה – ובכל זאת כל הנסיעות, המרחקים והשנים נדחסו פתאום עם הפיגוע הזה בירושלים לכמה דקות בודדות. כאילו לא חלפו יותר משני עשורים נעמדתי אתמול בקצה רציף הרכבת, התיישבתי בקרון האחרון ונמנעתי לחלוטין מתחנת האוטובוס הירושלמית ההומה.

 אחת מתופעות הלוואי של האימהות בעולמי היא הצורך להגדיר מחדש דברים בסיסיים ו"כאילו" מובנים מאליהם. בתפאורת הרקע של הימים האלו, בפוליטיקה וברחוב, מצאתי את עצמי מנסה לנסח מחדש אלימות. מהאלימות הקולוסלית, הפתולוגית של פיגוע חבלני דרך המופעים היומיומיים והמתעתעים יותר – ברמזור, במעבר החציה, בקבוצות הוואטסאפ.

 

להגדיר לא דרך המניעים, שהם מגוונים ומורכבים כמו הנפש האנושית, אלא דרך הרגע שבו פוגשים אותה.

 

אולי נכון לחשוב על אלימות כעל החלפת שפה, כשבריר השנייה שבו הדובר עובר משפה מובנת, עם כללים ידועים והטיות מוכרות – לדקדוק אחר לגמרי. רגע המעבר הוא תמיד חסר שחר, ג'יברישי, זורע בלבול וחוסר אונים.

אבל מכאן נגזרות רק עוד ועוד שאלות. איזה מופעים של אלימות אנחנו מנרמלים? מה צריך ללמד את ילדינו בנוגע לשפה הזאת ואולי צריך בכלל לדעת לדבר בה? איך מתנגדים לרוח הזמן והמקום והאם זה חסר שחר כמו האלימות עצמה?

את המילים ההולמות היחידות לסיום הפוסט מצאתי היום בתהילים וכאגנוסטית וקרצייה פילוסופית אני מתקשה לכתוב אותן באמון המלא שנדרש להן ובכל זאת:

 

 

אמן.