אי אז באמצע שנות העשרים שלי קראתי את א.ב יהשוע באינטנסיביות וכשהוא נפטר, ממש לאחרונה, הושטתי יד למדף וידעתי מיד מה אני הולכת לשלוף משם. מאובק משהו, אבל ברמה אחרת ומהותית יותר הוא לא צבר גרגר אחד של אבק; הרומן הנפלא 'מר מאני'.
לא זכרתי את פרטי העלילה המדויקים, אבל סצנה אחת נותרה חרותה היטב בזיכרוני, מהקריאה ההיא של גיל עשרים וחמש. קיבוצניקית צעירה, ספק בהיריון, בתערובת של תעוזה ובלבול, חוצה את הקווים הפוליטיים שחותכים את הארץ הזו. מזרח מערב; אשכנזים-מזרחים, יהודים ערבים. זה קורה בבית החולים אוגוסטה ויקטוריה, על הגבול שבין המדבר וההר, מקום שבו בית החולים הגרמני הזר והמרהיב מתפורר לתוך הכפרים הקטנים של מזרח ירושלים.
אז לא ידעתי מה תפס אותי כל כך, אבל ממרומי הזמן יש לי כמה תשובות. אחת מהן עולה מאליה, כמו סצנה בספר הפרטי שלי; אני בת 21, ממתינה לאיזו פגישה בהר הצופים ויש לי זמן. חוצה את הכביש לכיוון דרום ונכנסת לחורשת זיתים יפה, שהיא היום מנהרת מעלה אדומים. מתיישבת בין העצים לאכול סנדוויץ' ופוגשת, כאילו בהפתעה, את חומת העיר העתיקה וכיפת הסלע, מסתמנת כמו סימן שאלה, או גבול, בתוך הזהות שחשבתי אז שהיא הזהות שלי.
מאז אני חוזרת, כך ואחרת, לגבול הזה, לחומה הזאת ולשאלה הזאת. להתכה הזו, שבה הסיפור הפרטי נוגע בסיפור גדול יותר ובשאלה הבלתי נמנעת, מהו הסיפור הזה בעצם. קראתי לא מעט ממה שכתבו בני דורו של יהושוע – אבל העמידה שלו, בין הרוח שמגיעה ממערב והאור שמגיע ממזרח – היא חד פעמית, עמוקה ומאתגרת באלף ואחת דרכים את הסיפור המפ"איניקי, הקיבוצניקי והעמוס עוזי של הקשר שלנו למקום הזה.