- All
- 7 לאוקטובר
- Uncategorized
- אלבום משפחתי
- אני בסרטים
- במדבר
- הגיגית בתת היבשת ההודית
- הפסקת קפה
- טבע
- מוזיקה
- מטיילת
- מילים על הדרך
- ספרים
- ערד
- פוליטיקה עכשיו
- צבעי הקשת
- ציונות
- קורונה
- קצרים
- רצה אבל לא למיליון
- רשימות תל אביב
חזרתי לפני כמה ימים מביקור בזק בישראל שהוא עבורי סוג חדש של ביקור ויש שקוראים לו ביקור מולדת. מולדת משוגעת ופרועה ואפילו מפחידה, גם לא ממש מולדת כי בשבילי היא לא מוּלדת ובכל זאת – מולדת. מכיוון שביקור כזה הוא לא בדיוק חופשה או נסיעה ליעד תיירותי, חזרתי עם לא מעט מקום במזוודות; שזו בהחלט סיטואציה מוזרה שמעולם לא נתקלתי בה בעבר. כשעזבנו את הארץ בקיץ הקודם, השארתי מאחור 90% מספרייה שבניתי בעשר אצבעות ובהרבה משכורות דלות, יותר או פחות, מאז התואר הראשון. היא נותרה ארוזה יפה וסגורה בארגזים כבדים, יחד עם התקווה שאוויר המדבר ישמור עליה מפגעי הזמן.…
לעבור למקום זר זה כמו שלוקחים חיפושית ומניחים אותה רחוק מאזור המחיה הרגיל שלה, הגבשושיות לא מתאימות, הדרך היא לא הדרך והמגע של הקרקע בכפות הרגליים מוזר. עד שמשיגים אחיזה, קלושה וזהירה ככל שתהיה – הרגליים כאילו מפרפרות באוויר, הראש מחפש מקום לנוח בו והגוף מתרוצץ בדיוק כדי לקדם את המטרה הזאת – בית, ספה, חלון, כיסא. בני אדם בעולם חיים בתווך גדול וזר שהם מתאמצים, כמעט באופן מכמיר לב, לביית שוב ושוב. גם אחרי שכל פינות הגלובוס נכבשו על ידי גיבורים קדמונים, כונו בשמות, נלחמו עליהן, אהבו בהן, אנחנו ממשיכים לספר את סיפורי המקום. סיפורי המקום מחזקים את העמידה…
מעבר לחדר הצפוף ולים הראשים, האגרטל פתאום הופיע וסביבו כל גוני הצהוב. רק כשמתקרבים אפשר לראות שלחלק מהחמניות יש טקסטורה ושמשיחות המכחול ממש בולטות מהקנבס. זה אולי נקרא טבע דומם אבל דומם הוא לא; הייתי אומרת שהוא כמעט נע, ממסגר כרוניקה של נבילה, מעלי כותרת זקופים למחצה ועד לגבעולים כפופים, שהתייאשו מהמאמץ. אם זו הייתה חבורת בני אדם, הם היו פרועי שיער וגבות, כמה צעירים אבל הרוב מזדקנים, מתקרבים לאט לאדמה. לא צריך להיות מבקרת אמנות כדי לקלוט את התמה של המאבק בזמן, בכיליון, שהיא לא רק התמה של כל מה שחי, אלא גם מונחת בבסיס האמנות עצמה.…
הוא מתנשא לגובה בלתי נתפס מעל המפרץ, עמודי המתכת האדירים שלו בוהקים בשמש אחר הצהריים. מעבר לו רק האוקיינוס השקט ומרחק בלתי נתפס של אופק פתוח וגלים, עד לחופי יפן. השמיים ענקיים והמכוניות שעוברות על הגשר הן נקודות זערוריות בנוף – כמו הבתים הרבועים והרחובות הישרים, שמונחים שטיחים-שטיחים על האדמה; שכונותיה של סן פרנסיסקו. בצוק האחרון שמתנשא מעל האוקיינוס יש נקודה שנקראת Land’s end ; האדמה חדשה, לא יציבה, בעצמה לא סגורה על עצמה. אדמה שבולעת אחת לזמן בניינים וגשרים, שמתכסה בצעיפי ערפל ומעמידה פנים שהיא בעצם ים. יבשה. ים. איזו יהירות וחוצפה, שהן גם תעוזה ואומץ, צריך היה כדי…
[בתמונה: גשר בבקעת הירדן, מבט מזרחה] יִשְׂרָאֵל שֶׁבָּהּ הָאֹפֶק הַגֵּאוֹגְרָפִי חָסוּם מִכָּל כִּוּוּן, בֵּין אִם יֵשׁ אִתּוֹ הֶסְכֵּם שָׁלוֹם וּבֵין אִם לא. מִצָּפוֹן חוֹמָה אַדִּירָה וּשְׁבִילֵי טִשְׁטוּשׁ וְגִ'יפּים יְרֻקִּים וְאַנְטֵנוֹת בְּרֹאשׁ הַנִּקְרָה וְטִיּוּל שׁלו בְּרָמַת הַגּוֹלָן שֶׁהֵדֵי הַפִּצּוּצִים מְסַמְּנִים בּוֹ אֶת הַמֶּרְחָק מֵהַכָּאוֹס וְהַמָּוֶת. מִמִּזְרָח גְּבוּל אָרֹךְ וּמִסְתַּלְסֵל, מוֹקְשִׁים שֶׁנִּסְחָפִים בַּחֲוַאר, חַם וְשֶׁמֶשׁ, חַיָּל שֶׁרוֹצֵחַ נְעָרוֹת וְגָדֵר עֲלוּבָה אֲבָל נוֹכַחַת, סוכֶרֶת בְּלִי הַצְלָחָה אֶת מְנִיפוֹת הַסַּחַף וּמוֹצא הַנְּחָלִים. וְהִנֵּה עוֹד גדֶר עֲנָק שֶׁמְּצַלֶּקֶת אֶת הַמִּדְבָּר וְלֹא מוֹנַעַת מֵהַמַּבָּט לְהִנָּשֵׂא אֶל הַמֶּרְחָב הַגָּדוֹל, סְחוּף הָרוּחַ שֶׁל סִינַי, שֶׁזִּכָרוֹן הַטַּנְקִים וּמָסַכי הֶעָשָׁן לֹא מָשׁ רָחוֹק מִמֶּנּוּ. וְעוֹד גדֶר מִסָּבִיב לְמַלְבֵּן קָטָן…
אחת החוכמות הגדולות ביותר בכתיבה היא חוכמת הפתיחה ולאחרונה נדמה לי שאחת הגאוניות שבהן נמצאת דווקא בספרות הילדים וספציפית בסדרת המומינים של טובה ינסון [עמק המומינים: חורף קסום, תרגמה יפה דנה כספי]. למי שלא מכיר, זו תמצית הסצנה; מומינטרול הוא המומין הראשון אי פעם, בכל ההיסטוריה של המומינים (וכזו יש ארוכה) שמתעורר באמצע שנת החורף ופוגש את אפשרות החיים שהיא חורף. היא תמיד קרובה-קרובה, אורבת מבעד לקורים של שנת החורף, אבל אף מומין מעולם לא חווה אותה ולכן היא כל כך מבעיתה. הבדידות של מומינטרול שמתעורר בחורף הקפוא היא עמוקה וגורלית, הניסיון שלו להעיר את אימא חסר תועלת וכל חברי…