מעבר לחדר הצפוף ולים הראשים, האגרטל פתאום הופיע וסביבו כל גוני הצהוב. רק כשמתקרבים אפשר לראות שלחלק מהחמניות יש טקסטורה ושמשיחות המכחול ממש בולטות מהקנבס. זה אולי נקרא טבע דומם אבל דומם הוא לא; הייתי אומרת שהוא כמעט נע, ממסגר כרוניקה של נבילה, מעלי כותרת זקופים למחצה ועד לגבעולים כפופים, שהתייאשו מהמאמץ. אם זו הייתה חבורת בני אדם, הם היו פרועי שיער וגבות, כמה צעירים אבל הרוב מזדקנים, מתקרבים לאט לאדמה.
לא צריך להיות מבקרת אמנות כדי לקלוט את התמה של המאבק בזמן, בכיליון, שהיא לא רק התמה של כל מה שחי, אלא גם מונחת בבסיס האמנות עצמה. השירה, הציור, כל מה שמנסה ללכוד את הרגע החולף – את הרף העין שבו חולף רגע, אבל חולפים גם החיים. כמובן שון גוך בעוניו ובמצוקתו לא יכול היה לנחש שזר החמניות הנבול הזה, יהפוך לזר החמניות שהוא אולי הכי נצחי, הכי יכול לזמן.
זה כנראה נטל היומיום, החדשות, הציניות, העיר, אבל עליתי לרכבת ללונדון עייפה. ואולי מה שמעייף אותי זו בעצם השאלה, שמנקרת בי כבר כמה זמן, איך – איך בחיים הבוגרים באים במגע עם העולם בטהרתו, ביופיו, בראשוניותו. ראשוניות, האם היא משהו שעדיין בגדר האפשרי; ספר השירה הראשון באוטובוס הביתה מהר הצופים, לרצות להיות גיבורת הילדות שלי מסדרת המדע הבדיוני, פסגות ההימלאיה שנפקחו עם כל צעד במעלה השביל.
ואז פתאום בהפתעה, החמניות מהצד השני של החדר.
+++
הייתי מסיימת כאן, אבל הייתה עוד איזו נוכחות בחדר, שחשבתי עליה בדרך, אבל היא לא נעשתה מוחשית עד שנכנסתי פנימה. תזה שלמה באוניברסיטה הקדשתי לו, עד שהצלחתי לפרק את ההיקסמות שלי ממנו, להוציא אותו מחיי ולהרחיק אותו למדפים האחוריים בספרייה. והנה הוא שוב כאן, חוזר להטריד את מנוחתי, סטוקר ספרותי, משורר מת.
פנחס שדה היה כאן מתישהו בשנות השמונים וממש בחדר הזה, עם החמניות – הוא שרבט שיר על פתק, כשברמקולים כבר הכריזו שזו שעת נעילה. שהמוזיאון עומד להיסגר. זו הייתה תקופה של דעיכה וירידה בחייו, לא הרבה זמן אחרי כן הוא יחטוף התקף לב. כמה שנים אחר כך יבוא הסרטן. הוא כתב שיר לנשים שאהב, לאישה שעברה לידו באותו רגע, לאומנים הבלתי מתפשרים, הגדולים מהחיים, שציוריהם הקיפו אותו ואליהם הוא כל כך רצה להידמות, אלא שהתהילה שלו הייתה תמיד מקומית, צנועה למדיי וחולפת מאוד.
שלג ירד אז על ככר טרפלגר והמוזיאון היה כמעט ריק. עכשיו מלא כאן וזו שעת צהרים, כארבעים שנה מאוחר יותר. הוא שוכב מתחת לעפר כבר שלושה עשורים וכך גם רוב הנשים שאהב, מבקרי הספרות ששנא, העיתונאים שאתם התפלמס בלהט. ועדיין הרגע ההוא מוכל ברגע הזה, שמוכל בחדר הזה, שמרחף עם סזאן ומונה וגוגן מעל הזמן.