לעבור למקום זר זה כמו שלוקחים חיפושית ומניחים אותה רחוק מאזור המחיה הרגיל שלה, הגבשושיות לא מתאימות, הדרך היא לא הדרך והמגע של הקרקע בכפות הרגליים מוזר. עד שמשיגים אחיזה, קלושה וזהירה ככל שתהיה – הרגליים כאילו מפרפרות באוויר, הראש מחפש מקום לנוח בו והגוף מתרוצץ בדיוק כדי לקדם את המטרה הזאת – בית, ספה, חלון, כיסא.
בני אדם בעולם חיים בתווך גדול וזר שהם מתאמצים, כמעט באופן מכמיר לב, לביית שוב ושוב. גם אחרי שכל פינות הגלובוס נכבשו על ידי גיבורים קדמונים, כונו בשמות, נלחמו עליהן, אהבו בהן, אנחנו ממשיכים לספר את סיפורי המקום. סיפורי המקום מחזקים את העמידה שלנו במקום, מסכמים בשבילנו את תוואי הדרך שבין הגבשושיות, הופכים אותן לשלנו, אפילו שהן לעולם לא כאלה באמת.
את חוטיה הצעירים של השייכות הלא מתאמצת, הגדלה באופן אורגני של שתי בנותיי קרעתי כשעברנו לנוף הצפוני והזר של אנגליה. אחד המקומות הראשונים שהתחלנו לפקוד באופן קבוע הוא הפארק שליד הבית, שכמובן מגמד בכל רגע נתון, גם כשכל עליו בשלכת, את הפארק הישראלי השכונתי המצוי. בביקורנו האחרון בפארק, בין נרקיסים שעומדים להנץ וסנאים שמתרוצצים על העצים, שמתי לב פתאום לדלת עץ קטנה, מתחת לפני הקרקע, שהכניסה אליה נעולה והיא כל כולה מוקפת ומכוסה בצמחייה. הבית של ההוביט, חשבתי מיד, הרי בכל זאת טולקין הצעיר גר בעיר הזו שאנחנו גרות בה עכשיו.
"בנות מה זו לדעתכן הדלת הזו? מה יש שם בפנים?"
הן קופצות מגזע העץ שהן מטפסות עליו ומציצות, מתקרבות לגדר הנמוכה.
"אני חושבת שזה הבית של המפלצת הוורודה שגרה באגם." אומרת הקטנה.
"אני חושבת שזה הבית של הרוח, מכאן היא יוצאת." משיבה אחותה הגדולה.
ההסבר האמתי תמיד מוצלח פחות. אח"כ אשאל ויתברר שזה היה ביתן תת קרקעי שאחסנו בו פעם קרח, כשעוד לא היו מקררים. המפלצת הוורודה, לעומת זאת, היא סיפור שהמצאתי להן, אולי בעצמי מנסה להתגבר על הזרות במקום החדש; על מפלצת וורודה שגרה בתוך המים ויוצאת בכל ערב, אחרי שהילדים וההורים הולכים הביתה. ערב אחד, המים זזים קלות והמפלצת עולה אל פני האגם ופוגשת ילד שאיחר לצאת מהפארק. זו כמובן תחילתה של ידידות מופלאה – אבל כך או כך, כנראה שלקטנה שלי לא מסתדר שהמפלצת תגור בתוך המים, אז היא העבירה אותה דירה, לדלת העץ הקטנה.
הבית של הרוח, לעומת זאת, הוא רעיון פואטי ברמות שלא יכולתי להגות בעצמי, הרי לרוח מכל הדברים בעולם אין באמת בית. היא יכולה לְהִלָּכֵד לרגע קט, להסתחרר, אבל לעולם לא להתכנס במקום אחד.
ואם כבר בבנות ובאימהות עסקינן, הרעיון הזה החזיר אותי לבית קברות מדברי שבו קברנו את אמי ולשיר שכתבתי אז, שהוא בדיוק על זה:
אַתְּ עַכְשָׁיו בַּמָּקוֹם שֶׁמִּמֶּנּוּ בָּאוֹת הָרוּחוֹת,
שֶׁבּוֹ נִדְלָקִים הַכּוֹכָבִים
וְשׁוֹקַעַת הַשֶּׁמֶשׁ.
בְּכָל מָקוֹם
וּבְשׁוּם מָקוֹם
לא ידעתי אז שמישהי, שעדיין הייתה בשומקום, תגלה לי יום אחד איפה בדיוק הבית של הרוח.