הוא מתנשא לגובה בלתי נתפס מעל המפרץ, עמודי המתכת האדירים שלו בוהקים בשמש אחר הצהריים. מעבר לו רק האוקיינוס השקט ומרחק בלתי נתפס של אופק פתוח וגלים, עד לחופי יפן. השמיים ענקיים והמכוניות שעוברות על הגשר הן נקודות זערוריות בנוף – כמו הבתים הרבועים והרחובות הישרים, שמונחים שטיחים-שטיחים על האדמה; שכונותיה של סן פרנסיסקו. בצוק האחרון שמתנשא מעל האוקיינוס יש נקודה שנקראת Land’s end ; האדמה חדשה, לא יציבה, בעצמה לא סגורה על עצמה. אדמה שבולעת אחת לזמן בניינים וגשרים, שמתכסה בצעיפי ערפל ומעמידה פנים שהיא בעצם ים. יבשה. ים.
איזו יהירות וחוצפה, שהן גם תעוזה ואומץ, צריך היה כדי לבנות גשר כזה ואיזו תקופה יותר הולמת מאשר העשורים הראשונים של המאה ה-20', כשמנוע הקיטור היה משיח ובני האדם רצו להשיל מעליהם את כל מה שהיו קודם.
נוף כל כך איקוני קורא לפרשנות וכך אני מזמנת אל שעת הערב הזו יהלום קשה שקראתי לפני כמה שנים והוא כל כולו פרשנות של הנוף האמריקאי; "קו אורך דם: אדום של ערב במערב" [הוצאת מודן] מאת קורמאק מקראתי (שידוע יותר כמחבר הרומן "הדרך"). כותרת הספר נגלית אליי עכשיו כפי שלא עשתה כשקראתי אותו, כי תחתיי פרוס קו האורך עצמו. כאן אפשר לראות את התוצאה המרשימה, העוצמתית, אבל בה בעת תלויה על חוט השערה – של המומנט מערבה.
זה היה האופק, קצה העולם, שאליו כיוונו הגברים שכורי הכוח, האלימים, שחיפשו זהב, קרקפו אינדיאנים ומשכו מערבה חוט דק של דם, שמונח מתחת לנוף.
האסתטיקה של מקארתי אכזרית וקשה והוא מצליח ללכוד את הכוחות המשלימים – הנמוך והמדמם (להרוג, לבעול, לכבוש) ולצידו הגבוה; להגדיר צמחים, לקרוא לציפורים בשמות, לחקור ולשיים את המרחב החדש וגם, את זה הוא לא אמר – לבנות גשרי ענק, מחלפים וערי זכוכית ובטון, אוניברסיטאות, מאיצי חלקיקים.
אלו זמנים של התפוררות וההתפוררות ראשיתה תמיד בקצה. אפשר כמעט להרגיש את זה בסן פרנסיסקו; כמה רעוע הגשר, עד כמה הוא נכנע למשא של אשמה קולקטיבית ולרוחות הרפאים של העבר.
מהנקודה הזו נחזור עוד מעט הביתה, אבל לא הביתה הרגיל אלא הביתה הזמני, שסימן שאלה מרחף מעליו, באנגליה. אנגליה שממנה יצאו כובשי המערב, עולם ישן שהוליד מתוכו חדש, שמתח את עצמו לכל רוחות השמיים ונסוג חזרה. מי ידע שחיינו שלנו יהיו הערת שוליים, אבן קטנה בכף הקלע, אטום קטן במטוטלת הגדולה שנעה ממזרח למערב וחוזר חלילה.