אחת החוכמות הגדולות ביותר בכתיבה היא חוכמת הפתיחה ולאחרונה נדמה לי שאחת הגאוניות שבהן נמצאת דווקא בספרות הילדים וספציפית בסדרת המומינים של טובה ינסון [עמק המומינים: חורף קסום, תרגמה יפה דנה כספי].
למי שלא מכיר, זו תמצית הסצנה; מומינטרול הוא המומין הראשון אי פעם, בכל ההיסטוריה של המומינים (וכזו יש ארוכה) שמתעורר באמצע שנת החורף ופוגש את אפשרות החיים שהיא חורף. היא תמיד קרובה-קרובה, אורבת מבעד לקורים של שנת החורף, אבל אף מומין מעולם לא חווה אותה ולכן היא כל כך מבעיתה. הבדידות של מומינטרול שמתעורר בחורף הקפוא היא עמוקה וגורלית, הניסיון שלו להעיר את אימא חסר תועלת וכל חברי הקיץ שלו נדדו למקום אחר. הוא לגמרי לבדו והגרוע מכל הוא שהוא נמצא בבית, אבל הבית עצמו זר, רוחש יצורים לא מוכרים וקבור עמוק בתוך השלג.
זה ידוע שהכוח של הדיסטופיה, של המדע הבדיוני, של ספרות הילדים – הוא לא הבריחה לעולמות אחרים אלא הצלילה לתוך העולם שלנו. מהבחינה הזו הבחירה של טובה ינסון בחורף ובשלג היא גאונות לשמה ורק מי שהווייתו נורדית מסוגל לטוות סיפור שלם לפרטיו מתוך העיקרון החורפי המאחד הזה. חורף הוא העולם הרגיל, הקיצי, ששולח אותנו הביתה ומקטין את המגע שלנו בו, מזכיר שיש לו מספיק משלו גם בלעדינו. חורף הוא שינוי שיש בו דעיכה, האטה, התכווצות, רמז לא דק למוות. בתוך כל אירועי החורף השלג הוא ההזרה המושלמת – אפילו הצורות זרות לעצמן. או לפחות לנו.
האסוציאציה הראשונה, המתבקשת, היא למונח שטבע פרויד בגרמנית ולא מיתרגם כראוי לאף שפה, לזרות ולאימה שבתוך המוכר והאינטימי ביותר – לאל-ביתי (או ה-Unheimlich). פסיכולוגית אני לא, אבל את האחיזה המהפנטת של האונהיימליך הזה ראיתי בעיניים של הילדות שלי כשקראנו יחד את הפתיחה. מעבר להיקשרות המיידית למומינטרול במצוקתו, היו גם פליאה וסקרנות שיש בהן מן הבעתה והחרדה. המעניין מכל הוא שבתוך הגרעין הזה של הפחד, הסתתר משהו שבדרכו המסתורית של העולם מובן לילדים בני ארבע ושש.
האסוציאציה השנייה שמלווה היא כמובן מסע הגיבור; מומינטרול השמנמן הוא אודיסאוס קטן בזכות עצמו, שמתגבר על החרדות שלו ומתגלגל אל תוך השלג שממנו יחזור הביתה ולעולם הקיץ אחר בתכלית.
האסוציאציה השלישית נוגעת דווקא למשחק של הערות והשינה ולעובדה שכל יקיריו של מומינטרול ישנים חוץ ממנו ולכך שבעולם החדש של החורף יש עוד ערים כמוהו. הרי זו אילוסטרציה עתיקה, מוכרת, לערות רוחנית. ישנה בחיק ילדות, כתב רבי יהודה הלוי על הנשמה שלא גילתה את אלוהים. בודהה הוא הער היחיד בעולם של סמסרה, אשליה וחלום. מרגע שנפקחו עיניו של מומינטרול הוא לא יזכה יותר בחסד השינה, ההתעלמות, עצימת העין הפנימית. מהו אם כך האירוע הרוחני שמעיר את מומינטרול? שמקפיא את העולם? שלוקח את כולם חוץ ממנו? אולי החורף הוא של טובה ינסון הוא המוות ומומינטרול מתעורר לאפשרות הקיום המהוסס, הזהיר, האחר, שבצילו של המוות? למפגש המטריד והמלמד עם יצורי החורף, שרוחשים תמיד סביב המקייצים וישנים בחייהם?
האסוציאציה הרביעית של השבעה לאוקטובר היא ללא ספק הרופפת ביותר אבל אני לא צריכה את פרויד שיגיד לי מהיכן היא באה. האם לא כולם עכשיו מן מומינטרול שרק רוצה לחזור לישון אחרי שהוא גילה את הפוטנציאל האפל של הרוע, המפלצתיות, ההתפרקות מן האנושי? הפלצות שבאדם שתוויו תווי אדם אבל מעשיו הם האפשרות המעוותת ביותר של התנהגות אנושית? מה זה אומר להתעורר לזה כיחיד ולהמשיך לחיות? מה זה אומר להסתכל לזה בעיניים כקבוצה, כקולקטיב ולהישאר תאבי חיים, בלי להסתחרר לתוך חורף אפל של מוות ורוע?
במחשבה שנייה אני פוסלת את האסוציאציה הזו ועדיין היא מעוררת מחשבה. החורף הוא מה שהוא, הוא מעבר לטוב ולרע, הוא הדברים כפי שהם, אולי הדברים כשלעצמם של קאנט, חיים את חייהם הסודיים בלי שנבין אותם, אלא רק, במקרה הטוב, את השפעתם עלינו. החורף הוא לא עיוות של הנפש.
אבל מה היא הנפש אם היא לא מוכלת בעולם, האם יש אירוע של הנפש שלא כפוף לטבע והוא לא אפשרות של העולם? עובדה שאין.