חזרתי לפני כמה ימים מביקור בזק בישראל שהוא עבורי סוג חדש של ביקור ויש שקוראים לו ביקור מולדת.
מולדת משוגעת ופרועה ואפילו מפחידה, גם לא ממש מולדת כי בשבילי היא לא מוּלדת ובכל זאת – מולדת. מכיוון שביקור כזה הוא לא בדיוק חופשה או נסיעה ליעד תיירותי, חזרתי עם לא מעט מקום במזוודות; שזו בהחלט סיטואציה מוזרה שמעולם לא נתקלתי בה בעבר.
כשעזבנו את הארץ בקיץ הקודם, השארתי מאחור 90% מספרייה שבניתי בעשר אצבעות ובהרבה משכורות דלות, יותר או פחות, מאז התואר הראשון. היא נותרה ארוזה יפה וסגורה בארגזים כבדים, יחד עם התקווה שאוויר המדבר ישמור עליה מפגעי הזמן. לכן לא היה עכשיו משהו מתבקש יותר בביקור המולדת, מלהעמיס על המזוודות הריקות את הקומודיטי הכי כבד, הכי פריווילגי, שבגללו מובילי הדירות תמיד קיללו אותי בלב. העמסתי משהו כמו עשרים ספרים, ממש עד הגרם האחרון וחזרנו לאנגליה.
נדמה היה לי שלקחתי לא מעט, אבל כשנעמדתי מול הספרייה הרחבה, הנדיבה והנחתי אותם בשורות ישרות, הם נבלעו לתוך הקיים – אל סך כול די עלוב, די מצומק, של שלושה מדפים ארוכים. רק עכשיו, בעומדי מול הספרייה ובאיחור של עשרה חודשים, תקף אותי פתאום עצב על הפרידה מהספרים, שאולי הוא רק מחסום מפני עצב הפרידה מאנשים. אבל אולי לא, כי ספרים הם כמו מיכל, כמו כלי, שאוסף אליו תקוות ואהבות והעדפות וחלומות, בלי להתלונן, בלי למחות ובלי להתנגד. ובדיוק מהסיבה הזו הספרייה הייתה שיקוף, גרף חיים של התפתחות, של שינוי, של חזרה לאחור והליכה קדימה.
כשאני מתבוננת בספרייה הקטנה הזו אני מזהה בקלות חתיכות חסרות; איפה הביוגרפיה של יונג והמחשבות העמוקות שלו על היחס בין האדם לעולם? מחשבות שהשאירו במדף האחורי את פרויד והאנליזות הרזות והמדכאות שלו. איפה קוטזי הדרום אפריקאי, שכותב באיזמל וסכין אבל גם המאיר שלו שלידו, שהוא אהבה, הומור ונדיבות ולפעמים גם שקרים ספרותיים יפים.
חתיכות אחרות כאן מוזרות ולא מאוזנות; מי שמתבונן על הכותרים האקראיים יכול לחשוב שאני משוטטת במחוזות השמאל הסופר רדיקלי, כי אין פה מספיק מהחלוצים והחלוצות, שאל עולמם הקשוח והלא מתפשר צללתי בשנים האחרונות. לוליטה של נבוקוב נחה על המדף בהתרסה, בלי ספרי העיון במגדר שחבקו אותה משני הצדדים.
ומה אפשר לומר בכלל על שלל הידע הלוקלי שאיננו כאן; ספרים על ירושלים ועכו, על רמלה וצפת. הררי מילים שהתנדפו בבת אחת, יחד עם המקומות שבראו אותם ועם מגע הרגליים בארץ.
ועוד התבוננות קטנה, קשה לומר אם משמחת או מעציבה; לקחתי הרבה ספרים שטרם קראתי ובמובן הזה הספרייה היא עתיד, היא מקומות שסימנתי ועוד לא הגעתי אליהם, האישה שאני עדיין לא ואולי אהיה, אחרי שיושלם, אם יושלם בהצלחה, הניתוח. אחרי שהסלמנדרה האנושית שאני תצמיח זנב.
ולסיכום, כל זה בכמה שורות שיר:
מוֹשִׁיטָה יָד לַסְּפָרִים שֶׁאֵינָם,
כִּי שְׂמִיכָה
וחֻלְצָה
וּמוֹצֵץ;
פריווילגית עֲנִיָּה.