לא פקדתי אפילו הפגנה אחת בחו"ל, כולל בימים הקשים הראשונים שאחרי ה-7 לאוקטובר. איך עומדים בהפגנה בתוך ים של דגלי כחול לבן כשישראל מחוללת בעזה זוועות בלי תכלית ברורה וללא תוכנית יציאה? כשממשלת ישראל היא שילוב אסוני של שכורי כוח מושחתים עם אידאולוגים מפחידים, שמדברים על טיהור אתני ורצח עם ומצפצפים על בני עמם שלהם שחטופים בעזה?
גם להפגנות הפרו-פלסטיניות לא התקרבתי – ההפגנה החד שבועית במרכז העיר וגם הקטנה יותר, שלוש מאות מטר מפה, שאחריה השאירו נעלי תינוק בצבעי דגל פלסטין, שתלויות מאז על העץ שליד המכולת. איך אפשר להתקרב להפגנות שקוראים בהן למדינה אחת מהים עד הנהר, שהיא היורשת של ישראל, המחרבת של ישראל, גיאוגרפיית הצללים של ישראל שקמה לתחייה.
ללכת לסינמטק המקומי לראות סרט, גם בהנחה שאהיה מוקפת בקהל פרו-פלסטיני, מרתיע אותי פחות. הרי מי כמוני מכירה את הקהל עם תיקי הבד של הסטודיו ליוגה והתספורת האופנתית. אני מודה גם שאחרי כמה חודשים בנוף האנגלי, התחשק לי לראות את הגליל פרוש לפניי על מסך הקולנוע, אפילו אם מדובר בסרט שיוצריו לא רואים לנכון להציג בישראל. מה גם שפלסטין או לא, את הסרט "ביי ביי טבריה" ביימה בתה של השחקנית (המצוינת) היאם עבאס ("יורשים" ולפני כן "עץ לימון") וזו כשלעצמה, מעבר לכל עניין אחר, סיבה מספיק טובה ללכת ולראות.
הסרט דובר ערבית וצרפתית וצולם בדיר חנא, בטבריה ובפריז, שם עבאס ובתה מתגוררות מזה שנים רבות. זהו סיפורן של היאם ואחיותיה, שגדלו בכפר הקטן על רקע תמורות היסטוריות גדולות בסיפור הפלסטיני; הנכבה והעזיבה של טבריה, הממשל הצבאי והפקעת האדמות בגליל. זה סיפור משפחתי של אובדן ובנייה מחדש, אבל לא פחות מכך סיפור בחירתה של עבאס לעזוב ודיון בחופש אישי ובתג המחיר המשפחתי והתרבותי שהוא נושא עמו.
אז הנה כמה הערות על הסרט וגם קצת על חווית הישיבה בקרב קהל פרו-פלסטיני משכיל, בעיר לא קטנה באנגליה. אני נמנעת מדיון של ממש בצד האמנותי של הסרט, רק אומר שבנוכחות של עבאס שהיא דמות השחקנית אבל לא בדיוק; שהיא בת ואימא וגם מהגרת, יש משהו מהפנט שמחפה בקלות על מגרעות כאלה ואחרות בסרט.
היפוך המבט
הסרט הוא היפוך גמור ומוחלט של המבט הישראלי; כשנוחתים בנתב"ג נוחתים בשדה התעופה של פלסטין, דיר חנא שבגליל היא פלסטין כמו שרמאללה היא פלסטין, אין קווי 67' או "כיבוש" (לפחות במובנו ככיבוש הגדה המערבית). אין בסרט כמעט ישראלים, שיאתגרו את המבט המצועף על פלסטין היסטורית שלא בדיוק הייתה וכבר איננה (ואולי יש לומר עדיין איננה?). הישראלים היחידים שמופיעים בסרט סטריאוטיפיים והם כמעט מניפולציה; קבוצת חיילים שעוברת בטיילת בטבריה, משפחה דתית-חרדית שמצולמת מאחור.
בסרט משולבים קטעי ארכיון ספורדיים של טבריה בתקופת המנדט ושל חיים שוקקים מסביב למסגד, שכיום הוא מוזנח ומעלה עשבים. מצילומי השחור לבן עוברים מהר מאוד ליריות, לבריחה, להרס של 1948. בקטעים האלו לא מופיעים בריטים, בטח שלא פליטים יהודים או וועדות של האו"ם. אין קונפליקט במובן של עימות דו צדדי, אלא הצגה שטחית מאוד, חד ממדית של ההיסטוריה "הגדולה" שעומדת ברקע ההיסטוריה המשפחתית "הקטנה". קטעי הארכיון לא נועדו לפרספקטיבה היסטורית, אלא להעצמה של אפקט רגשי ושל טענה שאיננה היסטורית אלא חווייתית-זהותית; ישראל עושה נכבה בפלסטינים, בדרכים כאלה ואחרות, מאז 1948.
אני מודה שבהתחלה זזתי באי נוחות, חווה את כל הכתמים העיוורים של התסריט, אבל מה שגאל אותי מהמצוקה הייתה המחשבה הבאה: הרי זו תמונת ראי לעיוורון הישראלי. בקלות, בלי מאמץ, שחזרתי את הפריימים המוכרים של הריקודים ברחובות בכ"ט בנובמבר, של העולים באוניות, של ה-"כנופיות" והכאפיות שמגיחות על ההר, של הכמעט עלבון על כך שהם לא הבינו מה רצינו ולמה באנו ואיך לא הייתה לנו ברירה אלא. אלא לבוא, אלא לירות, אלא להפקיע. רק בדרך הזו הצלחתי להתעלם מהסיפור הגדול, החד ממדי מדיי ולהתמסר לסיפור הקטן יותר. רק כך יכולתי (עם ההיסטוריה הפרטית שלי), להרגיש את החוט האמוציונלי, הלא היסטורי בעליל, שקושר בין החוויה הפלסטינית של הנכבה ובין שלל מופעי הדיכוי הישראלי שיבואו אחריה.
אלא ששום דבר בתסריט עצמו לא מזמין למעשה המורכב הזה, כי מעבר לסיפור האנושי הנוגע ללב, העולם של ביי ביי טבריה הוא אותו משחק סכום אפס שאפשר לפגוש בכל מקום בקשר לסכסוך מאז השבעה לאוקטובר; ללא מורכבות, ללא גווני אפור, רק שחור ולבן, טוב ורע – ותהום גדולה באמצע.
תאמרו ואולי במידה רבה של צדק – זה סיפור אישי, אינטימי, אלא שנדמה לי שלא כך מבינים אותו הפלסטינים שרואים אותו ועל כך בהערה הבאה.
הארץ הלא ממשית כצעיף
בסשן השאלות והתשובות שהתקיים אחרי הסרט עם הבמאית השותפה, שבו ישבתי דוממת, עלה שוב ושוב הנושא של "עם ללא טריטוריה" ושל טראומה בין דורית. חלק מהנוכחים היו קשורים באופן רופף ביותר לישראל-פלסטין וניכר היה שעבורם ישראל-פלסטין זה עניין של אופנה, אולי אופנה מוסרית. עבור חלק אחר מהנוכחים, פלסטינים בעצמם וצאצאי פליטים, ניכר היה שמדובר בנקודה כואבת באמת. והאירוניה, הו האירוניה, חשבה לעצמה היהודייה היחידה בקהל, שתפסה את הראש באופן מטפורי, האירוניה של ההיסטוריה היהודית שמתהפכת ככה וגוררת אתה את הפלסטינים (הלא פסיביים, כן?) לתהום המשותפת, לתמונת הראי המעוותת הזו.
אחת מיוצרות הסרט שהשיבה לשאלות, בת למשפחה פלסטינית, סיפרה על הגעתה לחיפה (שבפלסטין). היא סיפרה על החשש להגיע לראשונה ולגלות שפלסטין אולי אינה מה שחשבה שהיא, החשש להתאכזב. בדעתי עלה הספר שאני קוראת על עולי העלייה השנייה והגעתם לארץ, על החשש שלהם מההתנגשות בין המולדת החלומית לארץ הממשית, החשש שמעבר לצעיף של הרומנטיקה יגיח מקום, סתם עוד מקום. פלסטין של הדור הצעיר הזה היא פלסטין שבחלום וכמו כל חלום זו אלטרנטיבה למציאות דפוקה ומסובכת, צעיף רומנטי שלפעמים מכסה יותר ממה שהוא מגלה.
כאמור, אחרי שהנחתי בצד את מה שצרם לי, צפיתי בסרט כסיפור אישי בעיקרו, אבל דווקא יוצרת הסרט עצמה חלקה על הקריאה הזו; כי היה היבט אחד, אישי מאוד, שהתפספס לחלוטין בפרשנות של הבמאית. ברור לחלוטין מהסרט שמעבר לנושא הלאומי-פלסטיני, שוודאי היה ברקע, עבאס עזבה את משפחתה המורחבת ואת דיר חנא בגלל החנק האישי, החנק של העצמאות שלה כיוצרת והאופק המוגבל שלה כאישה בחברה פטריארכלית. כדי להצליח עבאס הייתה חייבת להתרחק מעבר לקרתנות, לצרות העין, לכל מה שיודע להיות אויב האמנות. כל ההיבט הזה אבד לחלוטין בפרשנות של האישה הצעירה שישבה והציגה את הסרט כסיפור של עמידה פלסטינית לאומית נגד הכיבוש – ולא כבחירה של אישה עצמאית כנגד ואל מול החברה שממנה היא באה.
אי אפשר שלא לחשוב על ההשוואה בין עבאס שגדלה בגליל, שעזבה אותו וחזרה אליו במהלך השנים כבת המקום ובין בתה, שההגירה, הזרות, הכמיהה לבית והסיפור הלאומי עיצבו אותה; בהבדל שבין הקריאה של עבאס את סיפור חייה, לקריאה (הלאומית יותר) של הדור הבא את הסיפור של אמה.
קמה פלסטין קמה
זו הערה לישראלים שחיים ביקום מנותק ומקביל משל עצמם. בבית הקולנוע הקטן הזה נוכחתי שוב עד כמה קמה פלסטין קמה, קם גם הארכיון הקולוניאלי שהוא בעצם הארכיון הציוני, קם הג'נוסייד בקולה השקט של מנחת האירוע שמבחינתה הפלפול בין פשעי מלחמה ובין ג'נוסייד הוא בלתי רלוונטי. יש ישראל אמיתית פיזית, אבל באולם הקולנוע אפשר היה להרגיש את המשאלה שלא תהיה כזו, משאלה שאולי הולידה סרט שבו היא באמת איננה. זה דומה להכאיב לישראלים, שמייחלים לכך שפלסטין לא תהיה וייעלמו גם הפלסטינים – ולכוח היוצר האפל של הייחול הזה.
די, די, די חשבתי כשישבתי שם בשקט, יש פלסטין ויש ישראל ולא יעזור לא לכם ולא לכם והדם האמתי עד מאוד ימשיך להיות מוקז בהכחשה, בעיוורון ומאחורי הצעיפים של הרומנטיקה הלאומית.
ולסיכום
היפוך המבט הוא חלק מסטירת הלחי הקיומית שנדרשת בישראל, אבל הוא כל מה שיש בסרט הזה ובלא מעט הפגנות פרו-פלסטיניות בחו"ל; רקונסטרוקציה גמורה. אפשר ללמוד הרבה מלעלות אל הכותל המערבי משכונת סילוואן ולהגיע לכותל ולאל-אקצא ממזרח, מלמטה; מלהתבונן בגגות האדומים של מצפי הגליל מתוך בקעת סכנין. אבל אי אפשר ללמוד את המקום ואנשיו בלי ריקלקיולייטינג, כמו בתוכנת ניווט – בלי להסתכל גם מלמעלה, בלי לעמוד בגבול הרצועה הצרה שבין מישור החוף להר, בלי להסתכל דרך הגדר של קיבוץ ניצולי השואה על האורות של עזה באופק, בלי לקרוא אותיות בעברית בחורבה של בית כנסת עתיק.
כולם מדברים בתוך תיבות תהודה סגורות, אקסקלוסיביות – פרו פלסטינים מצד אחד ופרו ישראלים מנגד ובאמצע ניצבת הארץ, שאילו יכלה הייתה קמה נגד הדיבור הזה שהוא נגדה, שמרדד אותה, שהופך אותה למשחק פטישיסטי ובסוף מעלה אותה בלהבות.