בתל ערד, שסמוך אליו גדלתי, יש שרידי מצודה מבוצרת בת שלושת אלפים שנה. המצודה הייתה גבולה הדרומי של ממלכה עתיקה, שמרבית בנייניה הפכו לעפר אבל סופריה כתבו את ספר התנ"ך. המצודה ושרידי הארכיון שגילו בין קירותיה מספרים את סיפורו של מאחז צבאי קטן, ששמר על הגבול מול שבטי המדבר, הנוודים, האויב מחוץ. במרחבים הגדולים מדרום למצודה פזורים שרידי התרבויות שקראו תגר על הממלכה; אדומים, נבטים, בני קידר ואחרים בני בלי שם שנספגו חזרה אל תוך השקט של אבני המדבר. את שרידיהם המעטים למדתי לזהות בטיולים על קו הרכס שצופה לים המלח; בור מים, מאגורה, רוג'ום, זוג עיניים על סלע שחרת מישהו והן האלה הנבטית עוזה, המתבוננת על הדרך.
גם ערד שבה גדלתי הייתה קו מצודה דרומי שבנתה ממלכת יהודה המודרנית ואולי לא הוגן לקרוא כך למדינת ישראל טרום 67'. לשם ניתזנו מאירופה, רסיסים של סיפור יהודי גדול. היינו שם בימים היפים עדיין של שלהי הממלכה הציונית-סוציאליסטית, כשרק החלו להסתמן הבקיעים שהלכו והעמיקו לשברים של עכשיו. בשנות חיי הבוגרות מבנים מודרניסטיים לתפארת קרסו לתוך הוואדיות שמהם נבנו ואוכלוסיות חדשות, רעבתניות, שאפתניות, נכנסו במקום הדיירים המקוריים. במפגש שבין הבניינים והמדבר אפשר היה לראות, שוב, את המשחק הישן שבין המדבר המכלה והממלכה הנחלשת, שמעייניה במקום אחר.
אלו היו, פחות או יותר, המחשבות שנקטעו בבת אחת, כשמישהי בת גילי פנתה אליי, בעברית עם מבטא כבד: "שמעתי אותך מדברת עברית". לא היססתי אפילו רגע לפני שהשבתי, בהונגרית צחה וכמעט נטולת מבטא: "ואותך שמעתי מדברת הונגרית".
השפה שהייתה תקפה פעם רק בין ארבע הקירות בבית של סבתא נשלפה לי בעולמות הגולה באפס מאמץ והשיחה קלחה. היא יהודייה הונגרייה, הוא ישראלי. הם חיו בארץ כמה שנים יחד ונסעו לאוקספורד מסיבות אקדמיות. הם האריכו את השהות בצל ההפיכה המשטרית ואז דחו אותה למועד לא ידוע, אם בכלל, אחרי השבעה באוקטובר. היא ראתה את הונגריה של אורבן ואת ישראל של ביבי והדמיון הפוליטי שלה מפותח, או שהוא בעצם מפוכח, אנטי-דמיון.
חלפה כבר שנה וגם בינות הצריחים והמים, המים הזורמים של אוקספורד אני מתקשה לגייס אופטימיות, כפי שאני מתקשה להתבונן קדימה ליותר מכמה חודשים. המשקולת הכבדה ביותר על צווארה של האופטימיות היא המשפחה הפרטית שלי. מזרח אירופאים למודי דיקטטורה, בורחי דיקטטורה, שונאי טקסים ומילים נפוחות, אלרגיים לפרון-צ'אושסקו-מרקוס שהם אחד ויחיד, בזים למחריבי היופי, להורסי נפש האדם ולמסכסכי אלה באלה, למתעבי האליטות הממליכים את עצמם, לגנבים, למושחתים ולנסיכי האופל. אבל גם שונאים להתרחק מהבית, לא מתחברים בקלות, חושדים לפני שבוטחים, בונים גדרות גבוהות ומלמדים את הילדים שהעולם זה מקום חרא.
אולי יותר מהכול אני מתקשה להתגבר על האירוניה הבלתי נסלחת, הבלתי נסבלת; שהחיפוש אחר בית וביטחון, שנדמה שנעצר לרגע היסטורי קצרצר, ממשיך עכשיו ואולי ביתר שאת, כי הוא שוקל דור אחד יותר.
***
הָיִיתִי רוֹצָה
לָדַעַת מִנַּיִן בָּאָה הָרוּחַ
לְמִישׁוֹרֵי הָעֵשֶׂב הַגְּדוֹלִים
לִשְׂדוֹת הָאִי
***
בּוֹאִי וְהַנִּיחִי
גְּרָם שֶׁל בְּהִירוּת עַל שֻׁלְחָנִי.