היא תמיד הייתה שם (כמעט) בכל בית ובכל חלל שנכנסתי אליו, שקופה כמעט, חלק בלתי נפרד מהקירות והרצפה והתקרה. לפעמים מישהו הרים אליה יד בהיסח הדעת או בכוונה מיוחדת, נגע בשפתיו והמשיך הלאה לענייניו, לחייו, לחדר הבא שבו יחזור שוב על אותו הדבר בדיוק.
כאן היא פתאום הייתה עניין. היא הופיעה בטפסים של בית הספר היהודי שהבנות התקבלו אליו ללא תור וללא המתנה; האם יש לכם מזוזה על הדלת, שאלו שם, עוד לפני שהיה לנו בית וכשעוד היינו תלויות באוויר בין ישראל ובין אנגליה.
לקח זמן לקבוע מזוזה על המשקוף, למצוא את הקלף בתוך החפצים שנפרקו וגם את בית המזוזה היפה מקרמיקה שקנינו במיוחד. לא היו לי שום הרהורים על קביעת המזוזה; מן מובן מאליו יהודי מינימלי, הצהרת זהות, בסיס ראשוני ומהוסס לצעדים שלנו על הקרקע החדשה. גם בימים הראשונים שאחרי השבעה לאוקטובר, כשנמנענו מלציין את הכתובת שלנו כשהזמנו נהגי אובר (מוסלמים בד"כ) ונתנו את הכתובת של הרחוב ליד – לא עלה אצלי שום הרהור עליה, שמונחת בגאון צמוד לדלת.
והנה לפני זמן מה מישהי שאני מכירה מהקהילה היהודית עברה לרחוב שלידנו עם בן זוגה שגדל בקהילה יהודית דרום אמריקאית. הוא לא מוכן לשים מזוזה על הדלת, היא סיפרה לי. אז מצאנו מזוזה מיוחדת של חב"ד, שהיא מן ארון נעול ולא מזוהה וכנראה שנזמין אותה באינטרנט. היא הראתה לי תמונה של חפץ רבוע וגדול, כמעט משוריין, מתחזה לארון מפתחות נעול. "לי זה לא מפריע בכלל", היא אמרה, אבל הוא חושש אז התפשרנו על זו. מזלכן שאתן גרות ברחוב פנימי ונסתר.
השבוע הוזמנתי לביתה של מכרה אחרת, יהודייה קנדית שגרה ברחוב ראשי בבית גדול ויפה, עם מזוזת ענק שמתנוססת על הדלת. כששאלתי היא השיבה, בפליאה מסוימת, שלרוב האנשים ממילא אין מושג במה מדובר ושהיא מעולם לא נתקלה בשום בעיה.
רמת החרדה היא תמהיל אישי של מציאות אובייקטיבית; חדשות, אירועים קונקרטיים קרובים או רחוקים עם תחושות סובייקטיביות לחלוטין, שקשורות למבנה אישיות, לחוויות החיים, לעולם שגדלנו בו. אם המציאות ה"אובייקטיבית" היא מבלבלת ומלאה סתירות, הרי שהניסיון להבין מה אנשים חושבים ומרגישים הוא מבלבל אפילו יותר. איך מפרידים את "המציאות" שם בחוץ משלל הפרשנויות הסובייקטיביות שמסביב? ככל שאני נחשפת ליותר מהפרשנויות הסובייקטיביות נדמה גם שמשקלה של "המציאות", או של הנתונים העובדתיים, מועט ודל, כאילו ארמון הפרשנויות והחוויות נבנה קודם והמציאות היא רק מעטה דק, תירוץ, שכל אחד משתמש בו לצרכיו. כאילו כולנו מרכיבים משקפיים תמידיים שמקשים עלינו להסכים אם ראינו עכשיו עץ, בית או כלב.
עוד מובן מאליו, לצד המזוזה, הייתה הבחירה בבית הספר היהודי, שלא הרהרנו בה הרבה מראש וגם היא מזמנת רגעים מפתיעים ומעוררי מחשבה. כי הימים האלה, שהם לרוב החום המתפוגג לאט של חגי תשרי, עם הרימונים אצל הירקן והחצבים בצידי הדרך – הם עכשיו קרירים וגשומים. חילופי העונות הם לא קלושים ותיאורטיים, אלא מחייבים החלטות ליד הדלת; מטרייה, מעיל או שאולי מספיק ז'קט. במקום לחזור הביתה עם מכנסיים קצרים וסנדלים, הן חוזרות במדי הארי פוטר, משליכות את התיקים על הספה, מזמזמות שנה טובה ומתוקה – בעברית, אבל בהברה אשכנזית.
שנה טובה ומתוקה לכל מי שכאן, בעברית ובמלעיל. ושנמצא קרקע טובה לעמוד עליה היכן שלא נהיה.