המחשבה הזו הגיעה בזמן הכי לא סביר, מתא אחורי ומאובק במוח, כמו כסף במעיל של שנה שעברה, כמו חפץ שדבר קיומו נשכח והוא מתגלה פתאום כשהדירה ריקה והמובילים בדרך.
סידרתי משהו בשידה שליד המיטה, הרהרתי במטלות היום ובאופן כללי הייתי שקועה במחשבות שאפשר לקרוא להן "מבוגרות" – ופתאום זה בא כמו חץ: "אני צריכה לדבר עם אימא". לא במובן מטפיזי או רוחני, כי אימא שלי כבר עזבה את העולם הזה לפני כמעט שני עשורים – אלא במובן מעשי לגמרי, של להושיט יד ולהרים טלפון. מופתעת, בחנתי את עצמי וגיליתי שאני אפילו זוכרת את מספר הטלפון; הוא נשאר במוח בדיוק במדף שליד המחשבה "להתקשר", קודם לימים שבהם הפקדתי את הזיכרון שלי בתוך מכשיר.
מאיפה זה בא? איך זה שמחשבה, שהייתה שגרתית מאוד לפני יותר מעשרים שנה ונדחקה לאחור, הבקיעה פתאום קדימה, בחוסר היגיון מוחלט – כאילו היא הרגל שמעולם לא פסק, כמו לצחצח שיניים או לשטוף פנים בבוקר?
המשכתי לחשוב על זה בזמן המעגלי הארוך, המתוק, של להכין את הילדות לבית הספר. שוב לחתוך פירות, שוב לסחוב את הקטנה במדרגות ולהרגיש את הידיים הקטנות שלה מסביב לצוואר, שוב להתכופף לתיקי בית הספר. המפגש של החוץ עם הפנים הוליד בהכרח את המחשבה הבאה אחריה – הנה עוד שגרה, כל כך מבוססת עד שנדמה שהיא לא תשתנה ואולי זו המשמעות של שגרה, אשליית ההתמדה. הרי גם זה יסתיים ואולי אפילו לא ארגיש שזה קרה, אולי הן יתחילו לחתוך את הפירות לבד, או שיגישו ארוחת בוקר בבית הספר. אבל אולי אתבונן בכפות הידיים שלי במטבח וארגיש איזו ריקנות, כמו בפעם הראשונה שבה יצאתי מהחדר, כשהן הלכו לישון בלעדיי – ודימיתי לשמוע צליל של דלת נסגרת בחבטה.
אולי זו הסיבה לבכי המקונן כמעט, שנשמע כאן לפני כמה ימים "אימא אני מתגעגעת לגן" מילדה בת שבע שחנוטה עכשיו במדי בית הספר האנגלי. חמש שנים שעברו בריקודים, בארגז החול ובשמש ופתאום השינוי, הדלת הנחבטת כשעוד בכלל לא יודעים לקרוא לה בשם.
כי בתוך ההרגל אורב השינוי ובתוך ההיקשרות לזמן אורבת הידיעה שזו רק היקשרות ושלזמן יש חיים משלו. במובן הזה כל יום הוא אלף מיתות קטנות וכל החיים הם מוות מתמשך וארוך וגם המוות הוא רק אקסטרפולציה, הגזמה, מתיחה לקצה, של שינוי.