זהות היא כמו רשת סמיכה של קורי עכביש שקופים, חזקים, שגדלים איתנו ומקיפים אותנו בהדרגה ובהתמדה. נדיר להיפצע בצורה שקורעת את הקורים האלה, שהם חומר חזק מאין כמוהו; נדיר גם לקרוע את הרשת הזו באופן יזום, שלא לומר – שנדיר אפילו לראות אותה בבירור, על כל הסבכים והפיתולים שלה. אבל אין כמו שמים זרים כדי להאיר, בעקשנות ובכל פעם מחדש, פינה אחרת של קורי העכביש. איפה נלכד חרק קטן, באיזו נקודה הקור הסתבך סביב עצמו ומאין הגיע הלופ הבלתי אפשרי הזה שהקורים ממשיכים אחריו כאילו כלום.
בבוקר נקלעתי לשיחה במזכירות בית הספר היהודי. בשיחה אישה אחת שבנה החליט לעלות לישראל ומאז היא כוססת ציפורניים, אישה שנייה שבתה החרדית גרה בבית שמש ובתווך אני, שגרה כאן בינתיים. את עולמן אני רק מתחילה להבין; הן חלק מקהילת מיעוט קטנה, שימי הפאר שלה מאחוריה, שמאבטחים בשעריה, אבל ביומיום היא בשקט הירוק והקריר – שהוא אנטיתזה למקום הבוער שממנו אני באה. למרות מעגל החגים, העברית ובית הספר, קשה לומר שנמצאה לנו בינתיים קרקע זהותית יציבה וממילא יציבות היא צפייה בלתי סבירה אחרי שנה אחת בלבד. הרי ביודעין לא עברנו לתוך קיבוץ ישראלי-יווני, פורטוגלי או לונדוני וכאלה יש עכשיו למכביר.
ביציאה מבית הספר חשבתי על הצירוף קרקע זהותית ועל הביקור האחרון שלי בחנות הפלסטינית שנמצאת באחת משכונותיה המוסלמיות של העיר. ביקור שהוא קרקע זהותית כמו שחול טובעני הוא קרקע, אבל הרי גם חול הוא בעצם סוג של קרקע.
הפירות והירקות טריים ופזורים בחוץ כך שאפשר לגעת ולבחור ולידם תלויות השקיות הצבעוניות המוכרות, שאיש לא יתלה בחיים בסופר הבריטי. כי בסופר הבריטי הפלסטיק עוטף את הפירות והירקות אחד-אחד ולפעמים גם חודר לטעם. המלפפונים בארגזים קטנים וקשים ולא נראה למרחקים המלפפון הגדול והמימי, שהוא פשע כנגד כל סלט באשר הוא. על חלון הכניסה דגלי פלסטין קטנים והקופאי מדבר בשקט בערבית שממנה אני דולה, גם בלי להבין הרבה, את מסגרת השיחה הכללית ואת הנפשות הפועלות.
אני קונה סילאן וזיתים סורים דפוקים, ארבעה קילו טחינה, חיטה ולואיזה. לפעם הבאה אני רושמת לעצמי פריקי, תמרים מזן דקל נור וזעתר.
אם ישאלו בקופה אני איטלקייה ואם צריך בשביל שמן הזית הזה אהיה גם הונגרייה, שזו זהות איזוטרית עד כדי חוסר יכולת אימות. ספק אם האיש בקופה, כנראה בן לפליטים הפלסטינים שקראו לחנות "יאפא", יידע לזהות שבהונגרית שלי יש קצת מבטא.
אני משלמת ויוצאת להזמין מונית, כי את המשקל הזה אי אפשר לסחוב באוטובוס. בחוץ ערב וחבורות של גברים צעירים, לבושים בגדים מסורתיים. הנשים בנפרד ורובן בטח בבית עכשיו עם הילדים. זה מרגיש כמו מזרח ירושלים, עוד חול זהותי-טובעני שמוכר לי די טוב.
רבים על הנוף, רבים על הקרקע, אבל הנוף, שהוא מעבר לכל ניכוס, הוא גם עצי זית בשמש בטיול וסומאק במקום מלח בסלט וחיטה ירוקה שמעשנים בגליל מימי התלמוד ואולי עוד לפני כן.