השבוע הרגשתי צורך במילים המטלטלות, הגבוהות מני גובה, של מגילת איכה וכך מצאתי את עצמי במפגש זום מרובה משתתפים של ארגוני היהדות הפרוגרסיבית הבריטיים.
חכמים וידענים ממני היו במפגש הזה ולרבים ובעיקר לרבות (ואכן היו שם רבות למי שמכיר את הטרמינולוגיה) – היו ידיעות שהלוואי שיכולתי לייחס לעצמי. הן שוחות כמו דג במקווה האינסופי של הטקסטים היהודיים, מצטטות מרש"י בנונשלנט ויודעות יפה לקרוא את המגילה בהטעמה הנכונה ובניגון המסורתי. האזנתי להן קוראות את הקינה העתיקה, מתארות כל אחת מחדרה שבניכר חורבן רחוק; תינוקות רעבים, מוכי גורל מתגוללים ברחובות, שחיתות מבפנים ואויב בשער.
יתרון אחד בלבד יש לי על המקוננות הבריטיות, שבקולן אפשר לשמוע את האנגלית ואת המילים שנשקלות תמיד בזהירות, מטופפות כמו הגשם שמחוץ לחלון החשוך. היתרון הזה עלה לי בעבודה קשה ובלתי פוסקת מהיום שעלינו לארץ. הוא סרט רץ, תפילין של אותיות מילים ומשפטים שאני כורכת סביב עצמי מגיל שבע ועם כל שנה חולפת.
כשקראו את "בנפשנו נביא לחמנו מפני חרב המדבר" חשבתי על נפש ולחם ועל מה זה אומר להביא לחם בנפש ולא בידיים ואם הכוונה רק לפשט, ללחם ממשי או ללחם כסמל, לחם כחיים, לחם כשובע רוחני. ואפילו שבעיני רוחי המרתי את הלחם למשהו רוחני, לא ארצי, הוא עדיין היה לחם עם הקרום הקשה והפנים הרך, שיוצא ריחני מהתנור ומתייבש באוויר המדבר בבית ההורים שלי. בית ההורים שלי שהיה חרב המדבר, יובש המדבר, הסכנה והחרב ובתוכה הלחם וההגנה של הבית.
כל מילה במשפט הזה הייתה בית להיכנס אליו, צליל שהתגשם למשמעות והוא כבר לא בדיוק צליל, הוא המשמעות עצמה, כמו שם של ילד. הרי די שאסתכל על המילה מדבר במצגת ועולם שלם מתגשם מאחוריה, אין חציצה ואין רווח ביני ובין המילים, כי במקווה הזה אני טובלת כפי שאף אחד אחר במפגש הזה לא יודע לטבול.
***
כשבנותיי הולכות לישון באור הצפוני שמסרב לגווע ממשיכה העברית להינגף במלחמה שמאחורי שמורות העיניים העצומות שלהן. אני שומעת אותן חולמות באנגלית, מתעוררות באנגלית ונופלות ופוצעות את הברך באנגלית. אני עומדת על הקווים במגרש של העברית אבל הכדורים חולפים לידי ומאחוריי ואין לי סיכוי וכך גם לה. המילים נתקעות, מתלעלעות, חומקות ומפנות דרך לאנגלית, האנדנדינו נשכח והמלך כבר לא אומר כלום כי על כיסא המלכות מלכה אחרת, גנדרנית ועשירה.
אני מזדקפת מול המסך ונבהלת מהמחשבה הזו; על העברית האובדת בביתנו בקטן ועל מה שיכול ללכת לאבדון בגדול, על המילים שנשמרו, הפכו לגוף והתגשמו ועכשיו אולי יחזרו לקיומן הנחצץ והדו ממדי בספר. יופקדו למשמרת עד המעגל הבא בעוד שנות אלף או אלפיים. שהרי אפשר לקרוא את כל המגילה באופן מופשט; אולי מי שמתהלכת אבלה וחגורת שק היא לא בת ציון, הישות הנשית של המגילה והיא גם לא העיר (ירושלים) – שהיא תמיד ישות נשית, אלא העברית, שגם היא, לפחות בעברית, ישות נשית. אולי העברית היא האלמנה, היא המחוּללת, הנבגדת, המובלת שוב כשהיא שבויה, חצי חיה, לתוך המון שפות שמתנחשלות סביב באין מפריע.
אולי המשפט היפה "מימינו בכסף שתינו עצינו במחיר יבואו" לא מדבר על מחיר ממשי אלא רוחני, מחיר המרחק מהמשמעות המובנת מאליה, מקלות הדיבור, מנוף המילים. המרחק שבנותיי ממירות עכשיו בקרבה אחרת ואני, עם כל השפות שאותן אני מדברת ואולי עוד אדבר, יודעת שאין ולא יהיה לו סוגר.