מוקדש לא' – שנשמה חדשה הגיעה היום לעולמו
שעת חצות בהירה
זוהי שעתך, נשמתי
שעת מעופך החופשי אל תוך האין-מילים
הרחק מספרים,
הרחק מאמנות,
היום נמחק, השיעור נלמד,
את נעה קדימה ומתגלה כולך,
שקטה, מתבוננת,
מהרהרת באהובייך:
הלילה, השינה,
המוות
והכוכבים.
וולט ויטמן, מתוך "עלי עשב" – בתרגום שלי (יחד עם כוס וויסקי, אני מודה).
אני חושבת עכשיו על וולט ויטמן אבל משום מה עולה בדעתי שורה של יונה וולך : "שירי הנוף והסמלים הגדולים של הטבע". כי הם באמת היו שלו, שירי הנוף והסמלים, חומר בידי האיכר הגדולות שלו ; כך אני מדמיינת את זה, אפילו שמי יודע, אולי היו לו לוולט ידיים קטנות ונשיות.
ויטמן היה ליברל, אוהב אדם, אופטימי ללא תקנה, הומוסקסואל ואולי בכלל מן אומניסקסואל שכזה. נוהגים לכנות אותו המשורר העירוני הראשון אבל בעיניי הוא היה גם מאהב גדול של הטבע, האנושות ואולי כשמדובר בו ראוי לאמר דווקא – הבריאה.
אבל יותר מכול אלה, ויטמן היה חוקר בלתי נלאה של הנשמה, של המהות הלא מוגדרת, החידתית לעד הזו שאנחנו נוקבים בשמה כל כך הרבה ("תודה נשמה" אמר לי מישהו ברמזור היום) אבל לא עוצרים לחשוב מהי באמת. כלומר, מה אנחנו באמת. ואולי אני לא מדייקת, כי אנחנו הוא ריבוי של אני. והאני הוא לא הנשמה. זה כמו לבלבל את הארץ והאדמה, או את הגוף והבגד.
אז מה זו הנשמה.
אם הייתה תשובה ברורה, אולי וולט ויטמן לא היה כותב שירים. אבל היפה בשיריו, הוא שהנשמה היא מהות נפרדת, באופן פיזי ממש, ממנו עצמו, מהגוף שלו, מהרצונות, מהתשוקות. מן מהות חכמה, עתיקה, שמשייטת לידו ומחוצה לו.
בשבועות האחרונים אני רצה יותר מהרגיל. קמה מוקדם בבוקר, שותה קפה, אוכלת תאנה ויוצאת לתוך החורש של הגליל. עוקפת מכשולים, פרות, טרקטורים, ערימות פסולת ביציאה מהמושב. עם כל שנות הריצה שלי, והן כבר רבות, מעולם לא רצתי בבוקר. מעולם לא היה נראה לי הגיוני להעביר את הגוף משינה לדופק של יותר ממאה פעימות לב בדקה.
אבל כנראה שיש משהו בשעה הזו, שעדיין קרובה לשינה, ללילה, לחלומות. כי כאן מזדמנים לי לאחרונה רגעים וולט ויטמניים כאלה. מהר מאוד אני מפסיקה לחשוב, נכנסת לקצב של הנשימות, לגמרי בפיזיות של הרגע מצד אחד, אבל מנותקת לחלוטין מצד שני. כאילו אני לא בתוך עצמי אלא בכלל לידי, מתבוננת מהצד, מן חוויה חוץ גופית כזו, אם תרצו. משהו במאמץ, בחדגוניות של הנוף, של הרוח, משחרר אותי מתוך עצמי, מתוך גבולות העור שלי.
אבל כאן טמון טריק. ברגע שאני הופכת למודעת לכל זה הקסם הולך לאיבוד, מתפוגג. הנעל החדשה שלי חוזרת להציק פתאום והקוקו מדגדג לי בעורף. המחשבה חוצצת, מפרידה, פוגמת. במה? בתחושת האחדות, בתחושה שאין עור, שחוץ ופנים התהפכו, שאני חלק מהנוף ולא עצם נפרד, תחוּם בגבולות הגוף שלי.
תהיתי ביני לביני באילו עוד רגעים אני חווה תחושה כזו.
ועניתי בקלות. בטבע. ומשהו מזה גם כשאני קוראת. בכל רגע שבו אני לא בתוך-עצמי-בלבד.
אולי זו המשמעות של להיות דתי, לא במובן מעשי, אלא במובן מטפיזי. להיות חלק מסיפור גדול יותר ממני עצמי. חלק מהלילה והכוכבים של וולט ויטמן.
היום הייתי בסיור בצפת. והמדריך אמר שאחת משאלות היסוד של הקבלה, היא איך ייתכן שהאלוהים הוא אינסופי אם העצמים (כמונו למשל) הם סופיים. יש לי הצעה;צנועה, פרטית. אולי המושג המגשר הוא הנשמה. אותה הנשמה של וולט ויטמן, או זו שמרחפת לידי בריצה. ואולי בלשונה של הקבלה, רסיסי אלוהות מגיעים לעולם הפגום שלנו, לגוף הפגום שלנו. ולנו לא נותר אלא לנסות להיות די רגישים ולקלוט.
יש לזה תרגום ללשונות רבות, לטאואיזם הסיני. לבודהיזם הטיבטי.
אבל ככל שנתרגם, נתרחק.