על "שקיעת הקולונל" / מחמוד דולת אבאדי
בין מעלליי בשנה האחרונה למדתי לא מעט על האסלאם והתקופות המוסלמיות בתולדות ארץ ישראל. המרצה, דמות שהיא עצמה יכלה לפרנס ספר או שניים, נהג להפטיר מדי פעם, בהנאה לא מוסתרת "אנחנו א-י-ר-ו-פ-ו-צ-נ-ט-ר-י-ם".
גם עליו חשבתי, כשיצאתי למסע בזמן, לאיראן של שנות השמונים ושל מלחמת איראן-עיראק.
לא היה קל המסע הזה, אפשר אפילו לאמר שהוא היה טראומטי. לא הייתי רוצה להיות שם באמת, באיראן של השנים ההן. וכנראה שגם לא באיראן של השנים הללו, אם להיות כנה.
מחמוד דולת אבאדי פרסם את הספר בשנות השמונים, בגרמניה. אפשר להבין. אכן קשה לאמר שהספר מחמיא למשטר האייתולות. אבל מה שמהמם את הקוראת הישראלית (לא בלשון מהמם של הסלנג, אלא במשמעות המקורית והנשכחת של המילה) הוא לא זה. לגינויים, הוקעות ודמוניזציה של איראן הרי אין לנו צורך בספרים שכתבו איראנים. מספיק לפתוח עיתון. מה שמעניין הוא דווקא הפער בין אותה איראן, שמצטיירת באמצעי התקשורת ובין התמונה המורכבת שעולה מבין שורות הספר.
חוט העלילה נמסר דרך עיניו של קולונל מזדקן בצבא השאה, שאיבד שלושה מילדיו על מזבח המהפכה האסלאמית (בה תמכו ללא עוררין). מעשה בלילה אחד ארוך ומסויט, שבו הקולונל נאלץ לקבור את בתו הצעירה, והיא בת 14, אחרי שעונתה ונרצחה על ידי המשטרה החשאית. הספר נע בין מחזות סהרוריים פרי מוחו הקודח של הקולונל ובין מציאות בלתי נתפסת. בין קטעי ההזיה משובצים כמה מהמניפסטים האנטי-לאומניים היפים שקראתי.
מסתבר שמשטר האייתולות לא צמח יש מאין. הופתעתי לגלות את הבורות שלי עצמי ואני אסירת תודה להוצאת עם עובד שבחרה להוסיף מורה נבוכים היסטורי קצר ואחרית דבר לקוראי הספר. ולמי שקורא אני ממליצה דווקא להתחיל מאחרית הדבר. הדימוי השטחי של מהפכה שחורה ומרושעת, שהחליפה באכזריות שלטון נאור התנפץ והמהפכה נצבעה פתאום בגוונים של אפור, מהסוג שלא קיים בעיתונות המודפסת. היה מעניין לגלות שמשטר השאה היה במובנים רבים משטר פוסט קולוניאלי שדיכא את העם האיראני באכזריות. ושאת המהפכה הגדירו מלומדים בראשיתה דווקא כאחת המהפכות החברתיות של המאה העשרים. שותפים לה היו כוחות מרקסיסטיים, ליברליים, וכן – גם אסלאמיסטים.
דולת אבאדי מטיב לתאר את האופן שבו משטר דיכוי אחד החליף אחר. איך אינטרסים, כוח ושררה, במסווה של אידיאליזם וערכים עקדו את מיטב הנוער האיראני. הקולונל מתבונן בפיכחון על האופן שבו ילדיו נישאים הלאה ממנו, אבל הוא מרוט, חסר אונים, קטן ועלוב מכדי לעשות דבר.
לא צריך לחיות באיראן כדי לתהות על האופן שבו התלהבות נעורים ואידיאות גדולות חוברות לכוח ושררה כדי לשרת מנגנוני כוח ודיכוי. הספר הזה גרם לי לחזור לרגע לערך הליברלי הראשוני והבסיסי ביותר – אי התערבות של המדינה בחיי הפרט והימנעות עקרונית מלקדש כל מה שלא מתחיל ונגמר בחירותו של האדם. אנחנו אולי לא חיים באיראן, אבל חיים במרחק גדול מזה, עדיין.
ועוד דבר. הספר הזה פקח את עיניי להבין באופן מעשי, לא רק תיאורטי, שמי שסובל יותר מכל מן המשטר האיראני הם האיראנים עצמם. לא הכול קשור אלינו, מסתבר.
השפה
הנחתי את הספר יותר מפעם כדי לנשום עמוק לרגע. מילים כמו דם, מוגלה, קיא, מוות וקבר על הטיותיו מופיעות פעמים רבות ודולת אבאדי לא חס על הקוראים שלו לרגע. אבל אולי התקווה שלי כקוראת לחוט של חסד, שלא מגיע, היא בדיוק המטרה. אולי הוא יודע טוב ממני, המחבר, מהם נופי הנפש שבוראת ההתמודדות היומיומית עם מוות. ומה קורה לאדם פרטי כשהתותחים רועמים אצלו בבית שנים ארוכות בלי הפסקה.
החוקר
דוד גרוסמן בכתיבה המוקדמת שלו כתב מדי פעם על חוקרי שב"כ. בתיאוריו מ"חיוך הגדי" ו"הזמן הצהוב" נזכרתי כשהתוודעתי לדמות המאלפת של ח'אזר, החוקר מהמשטרה החשאית של השאה. אני לא חושבת שמוגזם לאמר שתסביכי נחיתות שפוגשים כוח ושררה הם מן השילובים המפחידים והקטלניים שמייצרת נפש האדם. כל מי שהתוודע מבפנים לגוף היררכי, כמו צבא, או משטרה, פגש את זה. בזמן הקריאה לא יכולתי להימנע מלחשוב על כל מנגנוני הדיכוי, רבים מהם בצללים, שמפעילה מדינת ישראל באמצעות מיטב בניה ובנותיה (האידיאליסטים, לעתים). דולת אבאדי מתאר גם את ההיפוך, כיצד הצייד שיכור הכוח הופך לניצוד פתאום – על ידי אותם אלו שקודם לכן הוא צד.
בסופו של דבר, זהו כוחה של ספרות טובה, שמפגישה את הקורא עם עולמו שלו דרך סיפורם של אחרים.
מן הפרט אל הכלל וחזרה
אם צריך לתמצת במשפט אחד, הספר חוקר את הקשר (הקטלני, במקרה הזה) שבין האדם הפרטי ובין הסיפור הלאומי והפוליטי. הקולונל בלוויה של אחד מילדיו מובל אל הרמקולים ומוצא את עצמו נואם מול המון משולהב. לא הוא הדובר, הוא כמעט לא מודע למה שיוצא מפיו, אלא הרמקולים של המהפכה. בנו הוא כבר לא בנו, שהרי המהפכה טרפה אותו והוא נלקח ממנו להיות הבן של האומה. המתח האיום הזה, בין הפרט לכלל, הזכיר לי תמונה, כאילו לא קשורה, מטקס יום העצמאות לפני כמה חודשים.
סגן הילה בצלאלי (ז"ל) נהרגה באסון שבו קרס גשר התאורה של טקס הדלקת המשואות בהר הרצל. הוריה, שרגע קודם אבדו את בתם בתאונה מיותרת וקטלנית, מצאו את עצמם מדליקים משואה של יום העצמאות. ממש הסבתי את המבט מהטלוויזיה, כשראיתי את הרמטכ"ל (דומני) מניח יד על כתפה של האם, מלווה אותה לבמה. הנה, עוד וורסיה של הפער הבלתי נסבל בין הפרט לכלל, בין האובדן הפרטי לסיפור הכללי. זה ממש לא אותו הדבר, אני יודעת. אבל הצרימה, השקר, שבמעבר בין הפרטי לציבורי נכונים גם כאן וגם שם. דווקא משום שהילה ז"ל נהרגה בתאונה, כתוצאה ממחדל הנדסי מיותר – הזדקר פתאום לעין האילוץ הזה, הגמלוניות, שבה הסיפור המכונן שלנו, זה של השכול – מניח עליה יד.
אסיים בציטוט:
"ככה, כשנפל אחד מבני המשפחה שלנו, לא יכולנו לבכות, למרות הלב שהתרסק מכאב, כי כל הזמן זמזמו באוזנינו שיש כאן מהפכה, ושהחברה והמדינה עומדות על סף טרנספורמציה היסטורית שתעלה את העם על דרך המלך ותוכל להתממש רק בדם העם. ואנחנו היינו חלק מהעם, אז איך יכולנו להתלונן כשצעיר משלנו הוקרב? באווירה המתוחה של ימי המהפכה נקלעו משפחות ואנשים שהקריבו את ילדיהם למערכת של רגשות סותרים שחציים רגשות פרטיים עמוקים וחציים רגשות ציבוריים מוחצנים, שהאדם מנסה להצדיק בכל כוחו. לכל אחת מהמערכות הרגשיות הללו תנאים משלה: הרגשות הפרטיים של האדם דורשים קצת שקט וכנות כדי שיבואו לידי ביטוי ולכן הזמן שמתאים להם הוא שעת חצות והמקום שיאה להם הוא פינת הבית. לעומת זאת, הרגשות הציבוריים יכולים לבוא לידי ביטוי רק מחוץ לבית, במרחב הציבורי, ובנוכחות קהל – דו קוטביות הרסנית ומטמטמת חושים".
1 Comment
http://www.poetry.org.il/pages/personal.asp?id=270
אחד היפים.