שירים לסוף העונה

אולי זו הקרירות של הבקרים, או השקיעות המעוננות מעל הים.

אולי זה כי מחשיך בין שש לשבע.

 באמצע הקיץ קשה לדמיין את השלג דאשתקד. בעיצומה של סופה אי אפשר להעלות על הדעת אבטיח, חמסין וגופייה. אולי זו הסיבה שיש בחילופי עונות משהו מהורהר, לעולם חד פעמי. אפשר להרגיש את השינוי באוויר, את הזמן שלא עומד במקום.

בימים כאלה אני פותחת את מחברת השירים של סבא ז"ל. מחפשת אוצרות. חורקת שיניים עם ההונגרית, אבל בסוף מצליחה. אז הנה שלושה שירים מהמגירה.

סבא חזר וכתב שמה שנותר הוא רק הזיכרון. ואני מוסיפה – נשאר גם השיר. 

בשבח הזרות

אין לך דבר יפה יותר מלשוטט,

מקום בו מראות חדשים ממתינים בכל פינה,

מלשמוע מוזיקה בעיר זרה,

ביום ראשון זהוב קרני-שמש.

 לשבת, עייף מלכת,

ובידך פת לחם,

על ספסל מוצל.

הכול חולף: היופי, הנעורים,

התהילה, הכיבודים.

רק אחד יישאר: הזיכרון.

ללכת לאיבוד בהמון בעיר גדולה,

רומא, או בודפשט,

לא חשוב.

לפסוע בעקבות נערה יפה,

לשכוח שערב

וחשוך.

טרייסט 5.7.83

פצצת אטום

 לא הפצצות מסוכנות,

אלא אותם הגדולים,

שלוחצים על הכפתורים.

מהם צריך לפרק

את חומר הנפץ.

מי יבין?

כמה לאט חולפת לה שנה

וכמה מהר – השנים.

כמה סבל מביא עמו כל יום

וכמה מתוקים החיים.