על צידוק הדין 

אני אפילו זוכרת איפה עמדתי כששמעתי את הריאיון הזה. ליד הכיור במטבח, במדים, מה שמסגיר כמה מזמן זה היה. שריפה נוראית הייתה בשדרות לפני כמה ימים, דיווח הרדיו, כל ילדיה של משפחה אחת נהרגו. רק האם נותרה בחיים. "ועכשיו נראיין אותה בשידור חי" – עד היום אני מתכווצת בראיונות מהסוג הזה, לא לגמרי מבינה מה העניין לציבור בתחיבת מיקרופון לפיהם של אנשים מוכי צער שכל עולמם חרב עליהם רגע קודם.

אני לא זוכרת דבר מתוכן הריאיון, אבל ארבע מלים זעזעו אותי כל כך שאני יכולה לחזור לרגע הזה בקלות: "השם נתן השם לקח". תערובת של דחייה ובוז, חמלה וכעס מסמרה אותי למקום לדקות ארוכות. איך אפשר לאמר דבר כזה? התקוממתי. איך אפשר להצדיק את הדין כשכל עולמך חרב עלייך? איך אלוהים יכול להיות תירוץ עלוב כל כך, כסות פאתטית כל כך, לאכזריות שרירותית כזו? איך אפשר לחשוב בכלל שאלוהים ירצה לקחת אליו ילדים צעירים כל כך. איך אפשר להיות כל כך נטולת ספקות ועיוורת.

בעיניים של ילדה שגדלה מאז נראה לי שגם אני הייתי אז עיוורת ונטולת ספקות. ומתנשאת. הדת החילונית שגדלתי אתה, של "אל תאמיני למה שאת לא רואה", סובלת מאותה בעיה בסיסית בדיוק.

בוקר, גן הקבר

זהו מבחינתה של הנצרות הפרוטסטנטית האתר החלופי לכנסיית הקבר ו-(אולי) קברו של ישוע. הארכיאולוגים אינם משוכנעים, אבל המחקר המדעי איננו מעניין כאן איש. קבוצה של ניגרים עומדת במרכז האתר ומולם הכומר, או הרועה הרוחני, כפי שנהוג לקרוא לו. הם לובשים בגדים צבעוניים עם דוגמאות שדומות לתמונות שאחרי התבוננות ארוכה הופכות לתלת ממד. חלק מהנשים חובשות כיסוי ראש. רק התינוקות על הגב חסרים בסצנה הזאת, שבכלל אמורה להתרחש בסוואנה אפריקאית.

הכומר עומד קרוב אליהם, קורא מהברית החדשה, שר. כל אחד מביט באיזו נקודה בחלל. חלק מתנדנדים קלות.

אני מרותקת להבעות הפנים שלהם, מרגישה כאילו נקלעתי לרגע ממש פרטי, אבל בציבור. הם נראים כמו מקהלת גוספל שהתפרקה לגורמים. על מה הם חושבים? על הקורבן של ישוע למען האנושות? על עצמם? ואולי הם בכלל לא חושבים.

אבל אני עומדת מולם וחושבת, שאולי זה סוג של פעולה אחרת, ממד אחר של הקיום האנושי. שהברית החדשה, הכומר והקבר האפשרי של ישוע הם רק מתווך, מן שער למקום אחר. מה זה המקום הזה? האם אני מגיעה אליו אי פעם? מתי? ואם לא, האם אני מאבדת משהו בדרך?

אחר הצהריים, כנסיית הקבר

ללא ספק אחד המקומות האינטנסיביים עלי אדמות. 1700 שנה של צליינות ופולחן – כמה דמעות נשפכו כאן, כמה צליינים עוטי גלימות משי בימי הביניים, נושאי צלבים בתקופה הביזנטית, או חמושים במצלמות יפניות בתקופה המודרנית, השתטחו על האבן הוורדרדה הזו.

נזיר אתיופי מדבר עם שוטר יהודי באמהרית. דלתות מסתוריות מובילות לכל מיני מקומות. המון סיפורים מוזרים שמענו כאן כבר, מפי מדריכים כבדי ראש עם תואר דוקטור – על עצמות של צלבנים, צלבים שנעלמו והוחזרו ושוב נעלמו, שליטים מגלומניים שהכתירו את עצמם במרכז הכנסייה ואחר כך הודחו בבושת פנים. חשוך, ריח של קטורת. נדמה לי שאיזו שירה נשמעת ממרחק. מתוך המבנה שעל הקבר מציץ נזיר קופטי רזה, ששומר על משבצת קטנה באזור משכב הראש המשוער של ישוע.

יש הסכם משפטי שמסדיר כל נשימה שהנזירים נושמים כאן, כל נר שנדלק וכל תהלוכה דתית. במאה ה-19 בחסות התורכים שרטטו כאן מפה שמתייחסת לכל בלטה וכל עמוד. מתי מותר לאורתודוכסים להדליק קטורת ומי מטאטא את המדרגה שעולה לקפלה הקטנה. ההסכם שברירי, מתפוצץ מדי פעם, אבל מחזיק מעמד. את השיפוצים דוחים עד השנייה האחרונה, כי שיפוץ הוא הבעת בעלות והבעת בעלות היא פתח לריבים. אחת הקפלות נשרפה ובמקום לשפץ אותה מכסים את קירותיה המושחרים והכעורים בשטיחים כדי לערוך בה טקסים.

מי שמדריכה אותנו מעלה רעיון. אולי החלוקה הזאת והסידור המטורף הזה שעדיין עובד בדרך פלא, הם ביטוי לאהבת האל. כולם רוצים חלק במקום, בסיפור, ביהודי שנצלב כאן לפני אלפיים שנה. וכולם מקבלים חתיכה, מי יותר ומי פחות. ואיכשהו הכול עובד.

אני מביטה מהצד ולא משתכנעת. שואלת את עצמי מהו הרגע המדויק שהאהבה הופכת בו לרכושנות ובעלות. האם זה קורה כשהאדם הפרטי הופך פתאום לכנסייה עם כוח ואינטרסים או שזה קורה גם לכל אחד מאתנו, אנשים פרטיים. ואולי הגדול הוא שיקוף של הקטן.

ועוד דבר. מה קורה לאהבה כשהיא תלויה במקום. והאם אהבה באוויר הפתוח, בעיניים עצומות היא לא אהבה מדרגה גבוהה יותר. 

אני שואלת, אבל האמת שאין לי מושג.

אולי זה ההבדל הכי גדול ביני ובין הנערה שהייתי במדים במטבח.

אני, להבדיל ממנה, יודעת שאין לי מושג.