רגע בים
מדי פעם אני מגיעה לים בשעות בוקר משונות ושקטות. להקות יונים מתקהלות על הטיילת, רבות על הפירורים שהבחור הקבוע זורק להן מהספסל. פעם אצטרך לעשות על זה מחקר; איך זה שגברים מאכילים ציפורים ונשים מאכילות חתולים.
אלא שגם גברים וגם נשים, ללא הבדלי דת וגזע, נעצרים בפינה הזו של הטיילת, במקום בו המדרכה תלויה מעל הים. ראיתי כבר גברים גדולים עם חזות אפריקאית משעינים אופניים חבוטים על הגדר ומתבוננים באופק. או נשים לבושות במיטב בגדי הרכיבה, משעינות על הגדר אופניים יוקרתיים ומתבוננות.
המבט בים, מה יש בו?
העיר בונה את עצמה בקצב מסחרר, המחשבים (שפעם היו רק מחשבים) חושבים, המעליות עולות ויורדות והמוני בני אדם נעים ממקום למקום, בכבישים, מחלפים ומסילות רכבת.
בשיטוטים בשכונה, הכלבה שלי מחפשת לשווא פיסת אדמה כדי לעשות את צרכיה ובסוף נכנעת לאספלט.
הים הוא המקום היחיד בעיר שאפשר להתבונן בו ביצירה שאיננה מעשה ידי אדם. בדבר עתיק, שאינו בר חלוף, מנוגד בתכלית הניגוד לזמניות של העיר שהיא גם הזמניות שלנו.
לפני כמה ימים ערפל קיצי אפף את העיר, רסס דק נח על העור וזגוגיות המשקפיים התכסו אדים. נמל יפו נראה כמו סן פרנסיסקו, שדה דב נסגר להמראות ונחיתות ואי אפשר היה לראות דבר למרחק של למעלה משני מטרים. מצאתי שיש משהו כמעט נעים, מנחם, בידיעה שהטבע עדיין כאן, מעבר לכתף – יכול לשבש הכול בכל רגע נתון.
רגע במדבר
הנסיעה למדבר עונה אצלי על אותו הצורך ממש. להתבונן בנוף ללא תכסית. להקשיב לשקט שנמזגות לתוכו רק קריאות של צוצלות ואוושה של רוח. אולי זה איננו רק צורך שלי, אישי, אנושי – אלא צורך רחב יותר של הציוויליזציה בקיומו של ישימון – פראי, קדום ולא כפוף לסדר חברתי.
כשהוקם חבל ערד ב-1961 מדינת ישראל הייתה צעירה, שבויה בתפיסה של "נלבישך שלמת בטון ומלט". בטון, מפעלים כימיים וכרייה של פוספטים נחשבו לשיא הקדמה ולהגשמת המפעל הציוני והחזון הבן-גוריוני בנגב.
הרבה אירע מאז. המפעלים ו"אוצרות הטבע" שהיו בבעלות המדינה נמכרו לידיים פרטיות שמגלחות ומקצצות בהתאם לאינטרס הכלכלי תוך שהן עושות רווחי עתק על חשבון הציבור.
מפעלים גדולים והירואיים, כמו המוביל הארצי וייבוש עמק החולה, התבררו כבכיה לדורות והותירו נוף גוסס ותעשייתי וים מוות על סף מוות. אדמת הארץ זרועה צלקות לבקרים ועל הנופים הפגועים של דרום הארץ ניחתות כל העת גזירות חדשות כמו הרכבת המופרכת לאילת.
לאחרונה שבה ועלתה מן האוב התכנית של כי"ל לכרות פוספטים בשדה בריר, צמוד לעיר ערד ועשרות אלפי תושביה, לעיירה כסייפה ולישוב אל פורעה. כי"ל טוענת ששדה בריר הוא מרבץ הפוספטים האחרון בדרום (על כך נטושה מחלוקת) ולא בוחלת באמצעים כדי להפריד ולמשול. היא שולחת את עובדיה, התלויים בה לפרנסתם – להפגין למען המכרה. בעיתון המקומי מפרסמת רותם אמפרט (חברת הבת) תמונות קלוז-אפ של תושבים שתומכים בכרייה תחת הלוגו של החברה.
זוהי אותה ערד שקלטה עולים בקצב מסחרר והפכה בעשורים האחרונים מיישוב מבוסס לכזה שמצבו הסוציו אקונומי הולך ומחמיר.
את כי"ל לא מעניין שמשרד הבריאות והמשרד להגנת הסביבה מתנגדים לכריית פוספטים בשדה בריר. היא מפעילה את כל כובד משקלה (ולא מדובר במשקל נוצה) על משרד ראש הממשלה ומשרד הפנים כדי שיקדמו את היוזמה והיא לא תיאלץ לרעות בשדות רווחיים פחות ראו כאן.
קשה למצוא את הידיים והרגליים ברשת, בין האתר של תושבי ערד המתנגדים למכרה ובין תעמולה יחצ"נית ממומנת היטב של כי"ל. אולי פשוט נסתפק בעמדת משרד הבריאות המתנגדת לתכנית, על בסיס יותר מחוות דעת אחת המתריעה מפני הפגיעה בבריאות הציבור. מקל וחומר באזור שבו תוחלת החיים הממוצעת רחוקה מזו של מרכז הארץ (קראו עוד כמה קולות באתר "העוקץ").
כי"ל, בצדק מבחינתה, מנופפת בטיעון של מקומות העבודה שיאבדו אם לא תוכל לכרות בנגב. המתנגדים טוענים שהמכרה החדש יעסיק 20 איש בלבד.
אך מה באשר לאחריות המדינה ליצור מקורות עבודה בדרום שאינם חלק מתעשיות מזהמות ופוגעניות לסביבה ולבריאות? נראה שבמן עיוות של רעיון כיבוש הנוף, בונים בנגב "עיר בה"דים" (שספק אם תעשה הרבה מעבר ליצירת בסיס ענק נוסף בדרום) ומביאים חברות ענק סיניות שיבנו קווי רכבת שרווחיותם מוטלת בספק.
אוצרות הטבע האמתיים של מדינת ישראל אינם מחצבים שטמונים במעמקי מדבר יהודה והר הנגב, אלא הר הנגב ומדבר יהודה עצמם; המכתשים, מרחבי המדבר והנופים ש(עדיין) לא הושחתו בידו הזדונית והיהירה של האדם. עתיד הנגב הוא במה שהיה כאן תמיד, בחזרה אליו וההגנה עליו מכל משמר. כל מי שעיניו בראשו מבין שתיירות בת קיימא, יזמות אקולוגיות ותיקון העוול המתמשך לנוף ולאדם הם הדברים שצריכים לקרות כאן באמת.
כשיקרסו ערי הבטון והזכוכית ויתפוצצו הבועות הווירטואליות שבתוכן אנחנו חיים, יישאר הנוף. או ליתר דיוק מה שנשאיר ממנו.