בשנים האחרונות רעדו לה הידיים נורא.
כבר לא שינתה הסריגה, שהיא דבקה בה כל כך הרבה שנים כדי לאמן את האצבעות; סורגת מול הטלוויזיה, ליד החלון, בישיבה, בעמידה. בשכבה ובקומה. גם כתב היד על השיקים של בנק לאומי רעד. רעדה גם החתימה האירופית, המסולסלת, שהיא שרבטה בעט הפרקר שקניתי לה. את הסט, עיפרון מכני ועט, היא שמרה ליד פנקס הצ'קים גם כשהעטים בחנות כבר הפכו לחד פעמיים והצ'קים התחילו לצאת מהאופנה.
הצ'קים הכחולים היו רוטינה כזו, בראש השנה, בסוכות, בחנוכה. ביום ההולדת. לפעמים גם בל"ג בעומר או שבועות. היא חיה מקצבת זקנה, סבתא. קיום קטן, בודד, זרוק מחוץ לחיים הציבוריים, מחוץ לכל מה שהוא לא מוסיקה קלאסית, ספרים ו"שרבוטים"; כך היא קראה לסיפורים שהייתה כותבת. תמיד בבריחה, תמיד נמלטת, תמיד במלחמה.
עם הצ'קים הגיעו גם מתנות, סוודרים, צעיפים, כובעים סרוגים בעבודת יד; מאלתרת לפי חוברות סריגה מגרמניה שקנינו לה בסטימצקי. תופרת בובות חייכניות מחוטים וסמרטוטים. מרעיפה עלינו ארטיקים, דייסות סולת, עוגיות מהמדף הכי יקר בסופר.
אני לא זוכרת מתי היא התחילה לחלק לנו צ'קים ליום השואה. מה אומרים לניצולת שואה שנותנת לנכדים שלה צ'ק של מאתיים שקלים ליום השואה? בהתחלה כעסתי, אולי אפילו החזרתי את הצ'ק בהפגנתיות, אני כבר לא זוכרת. אבל היטב אני זוכרת את המבוכה; איך ייתכן שסבתא שלי, ניצולת השואה, מבזה ככה את יום השואה. איך זה שהיא, שאת סיפוריה שמעתי בפירוט מגיל צעיר (מדי) מתנהגת כמו אחרון הילדים מהשכבה שצוחק בצפירה.
אבל אז רצתי לענייני, אולי הקראתי משהו בטקס ורציתי שייצא יפה. אולי התכוננתי לבחינת בגרות. עם הזמן עברתי לסדר היום ואפילו התרגלתי, כמה שנים אחר כך כבר גיחכתי, עדיין במבוכה קלה "הנה הצ'ק ליום השואה". סיפרתי לעצמי שזו דרכה לומר שכל יום הוא יום השואה, שהיא לא זקוקה לטקס. הייתי משוכנעת אז (כמו שאני משוכנעת היום) שהיא מעולם לא עמדה בצפירה בבית לבדה. רק אתנו, בשבילנו, כשהיינו בסביבה.
ממרחק הזמן מה שנותר אתי מהטקס המוזר של סבתא, שעבר ללא צורך במילים – הוא הנתינה, האקט של לחלוק את המעט שיש לך עם המעט שיש לך. וגם הבוז לכל מה שהוא ממסדי, נפוח, משדר ברמקולים של המהפכה.
כל החיים הן רבו, היא ואימא. אבל בזה הן היו דומות. בצפירות אימא עמדה תמיד כדי לצאת לידי חובה, מניחה את הסיגריה בצד, מחכה שייגמר בפנים חתומות. פעם ראינו בטלוויזיה את הדלקת המשואות והיא אמרה, ברגע של פתיחות לא אופיינית, "טקסים לא עושים לי טוב". כנראה שצריך היה לחוות מדינה קומוניסטית מזרח אירופית ומסך ברזל, כדי להתרחק מפאתוס וממילים גדולות כמו מאש.
++++
ובכן עברו שנים לא מעטות מאז שכתבתי את הטקסט הזה, שכל מילה בו עדיין רלוונטית. והנה ביום השואה הזה אני רחוקה, לראשונה, מהפקעת הישראלית של השואה והזיכרון, שהשנה קיבלה ממד נוסף (שסבתא לא יכלה לשער בחלומותיה הפרועים ביותר).
ובשנה הזו אני חושבת על הסוודרים. הסוודרים לתינוקות ולפעוטות שסבתא סרגה לי במשך שנים, כשעוד לא ידעתי מתי יהיו לי ילדים ואם בכלל. עוד סרבל קטן וצבעוני, עוד כובע צמר, עוד סוודר בדוגמה מסחררת – לנכדה שלה שבקושי יודעת לתפור כפתור ולילדיה העתידיים והמוטלים בספק. הם נערמו האחד על גבי השני, תוכן אוורירי ומתעתע ברכותו – של תקווה ודאגה ליום סגריר. בסבילות השקטה של החפצים הם המתינו, עוברים אתי מדירה לדירה, שנים אחרי שאימא נפטרה ואחריה סבתא.
זה כאילו שסבתא ידעה שעוד יבוא האפטרלייף של החפצים – שהוא במובן מסוים גם האפטרלייף שלה. כאילו היא ניחשה שילדה בת ארבע, שעוד לא נהגתה במחשבה הקלושה ביותר, תלבש את הסוודרים הקטנים משנות התשעים כאילו הם הדבר היפה והאופנתי ביותר, מעדיפה אותם שוב ושוב על פני כל הבגדים בארון.
וכאילו היא ידעה שיבוא היום הסגריר שניזקק בו לסוודר, שהרוחות הקרות והצפוניות של אירופה יחזרו לנשב עלינו. אידיאולוגיות ורעיונות גדולים בצד, הרי כל מה שצריך ביום סגריר זה סוודר מחמם, צ'ק של מאתיים שקל וידיעה שיש מישהי שמוכנה לתת לך את שניהם, לא משנה כמה קר בחוץ וכמה היא ענייה.