ערפל בהימלאיה
"עיניו רטובות, הוא מדבר לאט. חרון אפו של אלוהים נם את שנתו. נגנז מיליון שנה לפני בוא האדם ורק לאדם הכוח לעורר אותו. הגיהינום לא מלא כדי מחצית. הקשיבו. אתם מביאים לארץ זרה מלחמה שהגה מטורף. לא רק כלבים אתם תעירו" (עמוד 45).
עד היום אני לא בטוחה מה גרם לי לצאת להרים בנפאל בתחילת עונת המונסונים. אני זוכרת את עצמי היטב, פוסעת בין קרעי ערפל בגובה 4000 מ', מאבדת את הדרך מתחת לשמיים מתקדרים, מרגישה את האור מתמעט והולך. שקט אדיר בעמק הגבוה ורק קול הרוח על הקרקע הסלעית החשופה, הזרועה חזזיות. מהלך כמה ימים בנופים כאלה אדם משיל מעצמו עורות של ציוויליזציה וחוזר להיות יצור קדמוני, בסיסי, כמו חזזית.
פחדתי אז. לא רק מאובדן השביל הזמני. במורד הבטן זחלה ידיעה שאני חודרת למרחב לא לי, מפרה איזה תחום בלתי נראה לעין, איזו ברית שאומרת עד כאן. מכאן ואילך הרים וקרח, עשב רמוס ופריחת קיץ סגולה, פראית. כבשה אותי תחושה עתיקה, אל-זמנית ובלתי רציונלית בעליל, שאני מפרה דבר קדוש, נכנסת למקום מסוכן, מקולל-לי ולשכמותי.
משהו מהתחושה החגיגית והקשה הזו, שממוקמת בבית החזה, סביב הלב, ליווה אותי כשקראתי את "קו אורך דם או אדום של ערב במערב" של מקארתי. זו הייתה קריאה תובענית, כזו שעושה אפס הנחות לקוראת. בלי עלילה ברורה, בלי מושג ולו קלוש על המחשבות של הדמויות, שנעות מפורענות אחת לפורענות הבאה בתוך טבע אדיר. הסיפור סמלי, מטפורי – וכל הדמויות משחקות בתיאטרון של המטורף-הגאון מקארתי.
הרומן מתבסס באופן רופף על פרשייה היסטורית ידועה מסוף המאה ה-19', אז התפשטה אמריקה מערבה. כנופיית גלנטון, חבורה רצחנית של גברים פורעי חוק פעלה אז בשירות הממשלה, קרקפה אינידאנים, רצחה, בזזה ואנסה. זרעה הרס וחורבן במדבריות של המערב. אין בספר דבר מן המערבונים ההוליוודים, מהדלתות המסתובבות בברים ומתיאורי השריפים החביבים בעיירות המאובקות של טקסס.
מקארתי לא כותב בעט, גם לא במכונת הכתיבה המפורסמת שלו – הוא חותך את המילים באבחות סכין. והסיפור מדמם, ראשים נערפים, גופות חדשות נערמות במדבר שהרוחות משייפות בו עצמות אדם כבר אלפי שנים.
הרס הטבע
אחת הדמויות החידתיות בסיפור היא השופט הולדן. ספק שופט (מטעם מי?), ספק רוצח. נוכל, פדופיל, ערמומי ומשכיל. בקיא בבוטניקה, בספרות קלאסית ובכתבי הקודש. הולדן לוכד ציפורים, מגדיר ומצייר אותן. הוא רואה עלבון בחופש של הציפור מהגדרות אנושיות, משליטה אנושית. המדע שמגלמת כאן דמות השופט הוא רשע והרסני כמו חבורת הרוצחים עצמה. ואולי המדע הוא שעתיד להוביל את האדם לאפוקליפסה האפורה והמתה של "הדרך", הרומן המופתי האחרון של מקארתי.
הסיפור מתרחש בנופים גדולים, מיתיים, מדבריים. המדבר הוא מקום המבחן אליו יוצא האדם כדי לראות אם הוא יכול לצור את הבריאה בצלמו, או שיהפוך בעצמו לחומר בידיה. ואם מקארתי רומז שהאדם חרף רצונו הוא חומר בידי הבריאה, אזי גם מסע ההרג הגדול הזה, של אדם באדם, ואדם בחיה – הוא חלק מתכנית מסדר גבוה יותר. כשהרוכבים חולפים על פני עיר אבן עתיקה וחרבה הוא מעיר "הבונה באבן מבקש לשנות את תבנית היקום" – לעומת הבונה בבוץ ובחומרים מתכלים.
אבל עיר האבן הרוסה וגם מרצונו זה של האדם נותרו רק חורבות.
האדם של מקארתי עומד עירום מול הבריאה. באותה עמידה שהחיים המודרניים משכיחים מאתנו, שאנחנו מסוככים עליה בערי אבן, בטון וזכוכית, בטכנולוגיה, ברעש-רעש-רעש. אבל כולנו פוגשים אותה במוקדם או במאוחר.
אז למה לקרוא את מקארתי
הספר קשה, אולי קשה מדיי. הפסקאות ארוכות ולא נכנעות בקלות, למרות התרגום היפהפה של אמיר צוקרמן. מי שקרא את "הדרך", הקולח יותר, יכול לזהות ברומן המקדים והמורכב הזה את הנקודה שממנה הדרך החרוכה וההרוסה מתחילה.
אז מדוע לקרוא אותו בכל זאת?
בגלל תיאור היחס שבין האדם לנוף. כיצד הנוף בורא את האדם שחי ומהלך בו וכיצד האדם בתורו משפיע על הנוף, בונה והורס.
ובגלל יכולת התיאור הצלולה והמפעימה של מקארתי, כמובן. האופן שבו הוא גורם לקורא להרגיש שהוא עצמו הולך בנופי הסיפור.
מחקרים הראו שחוויה חושית מסוימת והחשיבה עליה (כמו נגיסה בתפוח נניח) מייצרות במוח תגובה זהה. מה זה אומר על נופי הספרים שאדם פוסע בהם במהלך חייו?
אין בספר הזה סצנות טריוויאליות של יום יום. אין בו נשים כמעט ואלו שישנן הן זונות או קשישות. אין בו חמלה. יש בו מוות ורצח. יש בו פולחן, תפילה ויש בו גם אלוהים. של איזו דת – אינני יודעת, דת ניהיליסטית, קשוחה, שמה שקדוש בה הוא הטבע לבדו.
זה הטבע שכוונותיו נסתרות תמיד, וגם אם אנחנו מנסים שלא להיות חלק ממנו, אנחנו לעד נותרים חלק מעצמותיו.