היה ריק אתמול בקופת חולים. אחרי שהאחות סיימה לקחת לי דם היא התגלגלה לאחור בכיסא והניחה את המבחנה בתוך המכל. "שקט, הא?" אמרתי. מסתבר שאפילו לכאן אין לאנשים חשק לבוא בימים האלה. "אתמול ראינו פה את התמונות מהלוויות של החיילים ופשוט התעלפתי, היו צריכים לטפל בי. יש לי שני ילדים ואחד מהם מתגייס עוד מעט. אמרתי לבעלי שבקצב הזה גם מהנכדים שלנו אנחנו צריכים לדאוג".
"מאיפה את" שאלתי אותה. "מרמלה".
"איך ברמלה עכשיו, זו הרי עיר מעורבת".
"בסדר. הם ממש בסדר, בשוק ובכלל. אבל אני יודעת מה יקרה אם 'יקראו להם' ".
הבנתי כל מילה שהיא אמרה ויכולתי להבין ולהרגיש שהכאב והחשש שלה אמתיים לגמרי. כמה עצוב ושביחס הזה לערבים מהדהד הפחד שמאז ותמיד עוררו יהודים, זה של הנאמנות הכפולה.
לפעמים ההיסטוריה היא מן ג'וקר מרושע, עם חוש מושחז הרבה יותר מדי לאירוניה ולהפוך על הפוך.