אני הולכת במורד מדרחוב בן יהודה ורואה התקהלות וצ'קלקות מהבהבות. לא לוקח לי הרבה זמן לפענח שזו הפגנה שקטה ומנומסת ("ערבים ויהודים מסרבים להיות אויבים", "אין הבדל בין דם לדם") ומולה הפגנה לא שקטה ומנומסת פחות ("כולכם ביחד אוכלים בתחת") שהפרופיל שלה הוא בעיקר גברים, בעיקר צעירים וחמומי מוח, בעיקר חובשי כיפה שחורה עם חולצות לבנות שמתנופפות בזעם עם תנועות הידיים. אולי מאתיים איש סך הכול היו שם ונראה שגם הצעירים הימנים חשו שהאקשן הוא במקום אחר ופתאום פתחו בריצה לכיוון אחר בעיר. אולי מישהו פרסם סטטוס בפייסבוק שמשהו קורה במקום אחר. שיש איזה ערבי שמסתובב ברחוב, או שמאלני ,שזה כמעט אותו הדבר במקרה הזה. השוטרים תפסו בחור אחד והכניסו אותו לניידת. היתר נעלמו כאילו לא היו.
המשכתי ללכת, בין שאריות של נרות מיום אתמול, מההפגנה הקודמת בעקבות רצח הנערים נפתלי פרנקל, גלעד שער ואיל יפרח. הפגנה שכבר נשטפה בזרם של הפגנות חדשות, בעקבות הרצח המזעזע לא פחות של הנער מוחמד אבו חדיר. עוד חמש דקות אני מגיעה לתחנה ממנה יוצאות מוניות השירות לתל אביב.
עודי הולכת ברחוב הרב קוק, שקועה במחשבות, עוצרת לידי מונית השירות הצהובה, שאליה אני בדיוק הולכת. בדרך לתחנה ברחוב הנביאים המוניות בדרך כלל עוברות פה לראות אם יש קליינטים. הנהג פותח את הדלת ושואל : "נוסעת לת"א? בואי תעלי, אני אקח אותך לתחנה". הייתי כל כך שקועה במחשבות שלא נתתי את דעתי בכלל למבטא הערבי, הרי אני נוסעת במוניות שירות כל הזמן ורוב הנהגים הם ערבים ממזרח ירושלים.
אז עליתי ורגע אחרי שהתיישבתי שמתי לב שהוא מתבונן בי, נעצר לרגע ומהסס. "אולי זה לא רעיון טוב" הוא פתאום אומר. "אחר כך יגידו שככה וככה". הדלת של המונית פתוחה עדיין, בחוץ עוברים כמה חבר'ה מפליטי ההפגנה ומסננים, די בשקט אבל לא מספיק בשקט "יא ערבי חרא". פתאום אני מרגישה תמימה, רחפנית, תל אביבית. אולי זה באמת לא רעיון טוב. כל זה לוקח כמה שניות קצרצרות ובינתיים הוא ממילא התחיל לנסוע ונתן לי את כוס הקפה שלו, שאחזיק לו רגע. שניות אחרי כן הוא עוצר את המונית מול התחנה ואני יורדת, לחכות ליתר הנוסעים. הנהג שמחליף אותו ויסיע אותנו לת"א הוא איש מבוגר, עם חזות מיושבת יותר. אולי זה לא במקרה.
כל זה עוד לפני שהמצב הידרדר לבלי הכר.
נסיעה בת שלוש דקות כסמל לכל המצב. סיטואציה נורמלית לחלוטין, בין אדם לאדם, קיבלה פתאום ממד אחר לגמרי. אולי החזקתי לו את כוס הקפה לרגע, אבל התהום שנפערה בינינו, מעבר לכוס הקפה, הייתה התהום שבין שני העמים, שחיים על פיסת האדמה המצולקת הזאת ומרווים אותה בעוד ועוד דם ושנאה.
ומכיוון שהתותחים והמוזות לא חברים טובים והדכדוך לא ידוע כמעורר השראה, אני קוראת לגדולים ממני שיחלצו, ולו לרגע, מן המצר הזה.
שיר זמני / יהודה עמיחי
הכתב העברי והערבי הולכים ממזרח למערב
הכתב הלטיני ממערב למזרח,
שפות הן כמו חתולים ;
אסור לבוא בהן נגד כיוון השערות,
העננים באים מן הים, החמסין מן המדבר,
העצים מתכופפים עם הרוח,
ואבנים עפות מכל רוח
ולכל הרוחות. זורקים אבנים,
זורקים את הארץ, האחד על השני,
אבל הארץ תמיד נופלת בחזרה על הארץ,
זורקים את הארץ, רוצים להיפטר ממנה,
מאבניה ומאדמתה, אבל אי אפשר להיפטר ממנה
זורקים אבנים, זורקים עליי אבנים
בתרצ"ו ובתרצ"ח, בתש"ח ובתשמ"ח,
שמים זורקים על שמים ואנטישמים על אנטישמים,
רשעים זורקים וצדיקים זורקים,
חוטאים זורקים ומחטיאים זורקים,
גיאולוגים זורקים ותאולוגים זורקים,
ארכיאולוגים זורקים וארחי-פרחי זורקים,
הכליות זורקות אבנים והמרה זורקת,
זורקים אבני קודקוד ואבני מצח ולב אבן,
אבנים שיש להן צורת פה צועק
ואבנים מותאמות לעיניים,
כמו משקפיים,
העבר זורק אבנים על העתיד
וכולן נופלות על ההווה.
אבני בכות ואבני צחוק חצץ,
אפילו אלוהים בתנ"ך זרק אבנים
אפילו אורים ותומים נזרקו
ונתקעו בחושן המשפט
והורדוס זרק אבנים ויצא לו בית מקדש.
הו השיר על יגון האבנים,
הו השיר הזרוק על אבנים,
הו השיר על אבנים זרוקות.
היש עוד בארץ אבן שלא זרקו אותה,
ולא בנו בה ולא הפכו אותה
ולא גלגלו אותה ולא גילו אותה
ולא זעקה מקיר ולא מאסו בה הבונים
ולא קברו תחתיה ולא אהבו עליה
ולא הפכו אותה לראש פינה?
אנא אל תזרקו עוד אבנים,
אתם מזיזים את הארץ,
את הארץ הקדושה, המלאה, הפתוחה,
אתם מזיזים אותה אל הים
והים לא רוצה אותה
הים אומר – לא בי היא.
אנא, זרקו אבנים קטנות
זרקו שבלולים מאובנים, זרקו חצץ,
צדק או אי צדק ממחצבות מגדל צדק,
זרקו אבנים רכות, זרקו רגבים שימתקו,
זרקו כורכר, זרקו זיף זיף,
זרקו את החול אשר על שפת הים,
זרקו חור מן המדבר,
זרקו נייר,
זרקו אבק זרקו רוח,
זרקו הבל, זרקו את האין
עד אשר יתעייפו הידיים
ותתעייף המלחמה
ויתעייף אפילו השלום ויהיה.