אנחנו, שנעים באי נוחות בכיסאות של ארוחת הערב כשהבן מספר מה הוא עושה אי שם בשטחים. אנחנו, שנוסעים בכביש 443 ורואים אותו לאורך שנים, על חומותיו המתגבהות, גדרות התיל והמחסומים. חולפים על פני גלילי בטון, קוביות בטון, חומות בטון עם ציורים של עננים ודלתות שלא נפתחות לשומקום. אנחנו, שלא יודעים ולא רוצים לדעת מה קורה שם בבתי המשפט הצבאיים, במחנה עופר, במשרדי המנהל האזרחי.
אין סיבה שנדע את כל זה, טסים ביעף רשת כבישים מהירים, מתוחכמים, שדורסת את הנוף ומעלימה את מה שלא צריך לראות. ואם המציאות המקבילה תחצה את מסך הערפל מדי פעם, נספר לעצמנו שזה הביטחון, שאין מה לעשות, שהיה טרור, שהיו פיגועים. שאין פרטנר, שציפי לבני ניסתה.
בעיר העתיקה בירושלים לא היינו כבר שנים, חוץ מאשר פעם אחת עם אורח מחו"ל, הולכים מהר ובאי נוחות בסמטאות של הרובע המוסלמי. מרגישים לא כל כך בבית בסמטאות העיר המאוחדת, עם דגלי פלסטין שמתנוססים להם על החולצות בדוכנים והערבית באוויר. בטח שלא היינו בשכונות הירדניות לשעבר, שמסתובבים בהן מג"בניקים ומתנחלים, שגרים במקום שלא היינו מעלים על הדעת לגור בו בעצמנו.
בשטחים בכלל אין לנו מה לחפש. אפשר לנהל יופי של חיים בלי לחצות את כביש 5 עד הבקעה ובלי לדעת איפה זה כביש 60. שיעזבו אותנו מדיבורים על כיבוש, על פוליטיקה, על ימין ושמאל. את הקריירה הפוליטית אנחנו סיימנו בשנות התשעים בכיכר רבין, כשעוד לבשנו חולצה של הנוער העובד.
בסך הכול החיים שלנו בסדר. די שקטים. יש מה לשפר, זה נכון, להפגנות של המחאה החברתית הלכנו באדיקות, אולי אפילו הצטרפנו לבנק הקואופרטיבי, או ייסדנו בשכונה חממה חדשנית של גינון ורטיקלי. אבל אין מה לאמר, יש הרבה אנשים במדינה הזו שהרבה יותר קשה להם לסגור את החודש מאתנו. (והם בטח שלא הולכים להפגנות בבילעין).
אבל 'אנחנו' בהלם עכשיו. כי יורים עלינו טילים. פה במרכז הארץ, בין חדרה וגדרה.
האם כשהספקים האירופים של החברה שאנחנו עובדים בה ידברו על חרם, או שפרופסור מחו"ל ישלח לאוניברסיטה מייל "מפתיע", נגיד שיש "בעיית תדמית", כאילו זה עניין של סטטוס בפייסבוק, או שנכיר בכך שאלו פני השטח של בעיה עמוקה הרבה יותר?
האם נחבר אחד ועוד אחד, האם נטרח ונשאל מה הקשר שבין עזה ובין הסכסוך? איך הייתה נראית המציאות שלנו אם לא היינו מבזבזים את שנות ה"שקט" המדומה על המשך הכחשה וגזל? או שנעז להביט בעיניים לקשר שבין המדיניות הישראלית מאז 67' ובין ההתפרצות הנוכחית של הסכסוך? בלי לפטור לרגע (את הפלסטינים בכלל) ואת החמאס המנוול בפרט מהמעשים הרצחניים שהוא מבצע – האם נהיה מוכנים לזכור שאנשי עזה הם פליטים סדרתיים מאז 48' (באיזה צחוק מעוות של הגורל עלה מן האוב סיפורו של ס.יזהר 'חירבת חזעה' בצוק האיתן הזה)?
את זה היינו יכולים אולי לעשות אם היינו ערים לסכסוך, לשורשיו, אם לא היינו חיים עמוק בסכיזופרניה שמשכיחה מאתנו שאנחנו, קולקטיבית, עם היד בתוך הכיס של עם אחר. בכלל, הרבה יותר ללכת על דברים קליטים ופשוטים – החמאס הוא ארגון טרור קיצוני (נכון), החמאס מספסר בדם אנשיו (נכון), צריך לכסח את החמאס (איך? איזה עוד דברים קשים אפשר לעשות שלא נעשו?). האם גם את הספין האחרון נהיה עיוורים מלראות? בהתחלה לא דיברנו עם אבו מאזן כי הוא לא ייצג את כל העם הפלסטיני, אחר כך סירבנו לשבת לשולחן המו"מ כי החמאס היה שותף בממשלה והנה עכשיו דיברנו גם דיברנו עם החמאס בקהיר, כפי שלא דיברנו מעולם עם אבו מאזן.
הגענו למבוי סתום, שבו אפילו השאלה המתבקשת, מה הייתה מטרת סבב הלחימה הזה על מחיריו – נראית פתאום כמו כפירה בעיקר ; אם לשפוט לפי הלך הרוח הכללי, הסכסוך והסטטוס קוו השביר שאחריו הוא מטרת עצמו, וכולנו מעלים עכשיו קורבן דמים תקופתי לאל רעב וזועף.
גם לנו וגם להנהגתנו הכושלת קל יותר להביט לדרום מערב, מאשר להביט מזרחה, למקום שאליו העז ישעיהו לייבוביץ' להישיר מבט מיד אחרי מלחמת 67'. קל יותר מאשר להפסיק להתעסק בחסה ובפתיתים ובנתוני המרשם של הפלסטינים, להביט על התהפוכות שעובר המזרח התיכון ולשאול איך רותמים את כל זה לטובתנו.
זה הזמן לחזור למקום שממנו אפשר להיות צודקים, כי מתחת למלחמה המכוערת של החמאס מסתתרת, למרבה הצער, לפחות מטרה אחת צודקת – להיפטר מהסגר והשליטה הישראלית על עזה. אז בלי להתעלם מהביטחון שלנו (שנשמע עכשיו כמו בדיחה, למרות עוד מבצע צבאי ועוד אחד ועוד אחד), זה הזמן להביט נכוחה ולראות את בועת ההכחשה שמתפוצצת לנו בפרצוף. וכן – זה הזמן גם ללמוד מהטעויות של ההתנתקות ולהתבונן במנטרות של השמאל הליברלי הקלאסי ובפגמים שלהן. זה הזמן למזמורים חדשים. מזמורים מפתיעים למדיי נשמעים עכשיו גם בימין.
עוד לא מאוחר לגלגל לאחור את הטעות ההיסטורית של 67', להתקפל חזרה פנימה ל-78% מא"י ההיסטורית. לאמר אמת על ירושלים המחולקת ממילא, דרכים יצירתיות לעשות את זה לא חסרות. להודות בעוולות של 1948, לגשת אליהן באומץ ורק אז לאמר בפה מלא, ואם צריך גם בכוח – ישראל היא לא קולוניאליזם, ישראל בגבולות 67' היא פתרון צודק למצוקה ההיסטורית של העם היהודי.
האם בשם ההקרבה האדירה של מי שהקימו את המדינה הזו, מפעל מרשים בכל קנה מידה, גם אם ממש לא חף מבעיות – לא ראוי שנעשה את זה? או שאנחנו מעדיפים להביט במראה ולראות עוד ועוד מחזות שמזכירים את מה שיהודים לא מזמן חוו באירופה או במקומות אחרים, בהיפוך תפקידים מצמרר? ואולי אנחנו בכלל מעדיפים לחיות במדינה סכיזופרנית שכוללת את הגדה המערבית ומיליונים של תושבים חסרי זכויות, שמיה מנוקבים ברקטות, תושביה מופקרים לגורלם ותוצרתה מוחרמת בעולם.
מתגלגלים במדרון המוסרי
לפני נצח, כשלמדתי לתואר ראשון, היו ימי תחילת החיסולים הממוקדים. אחד המרצים העלה אז לדיון את ההצדקה הפילוסופית לחיסול ממוקד. הוא ניסח את הקייס ה"קל" ; פצצה מתקתקת בוודאות גדולה, אצבע על הדק בחדר בקרה רחוק. נזק וודאי לאדם אחד, מול נזק כמעט וודאי, בדרגה גבוהה מאוד, לאנשים רבים אחרים. אלא שאת המקרה הזה הוא הרחיב בהדרגה – האיש לא פעיל צבאי, אלא חלק מזרוע מדינית של ארגון טרור. ואולי הוא פעיל צבאי, אבל הוא לא בדרך לפיגוע. ומה אם יש אתו מישהו. ומה אם יש אתו עוד ארבע עשרה איש.
ומה אם זה בכוונה שיש אתו עוד מישהו? ואיך שופטים את הכוונה של ילד בן שמונה שנמצא יחד אתו?
ומבחינת מטרת הפעולה – מה אם המטרה היא ממש לא למנוע פיגוע המוני? מה אם המטרה כל כך מעורפלת שאי אפשר אפילו לנסח אותה? (לפגוע, להשיג "תמונת ניצחון", להרתיע, לחסל, להכניע).
החמאס הוא ארגון טרור מנוול שיורה על אזרחים, נשים וילדים בכוונה וחוטף אזרחים ואלו פשעי מלחמה לכל דבר. אבל בואו לפחות נגיד את האמת לעצמנו במקום לצקצק בשפתיים על הצביעות של אירופה ובכך לפטור את עצמנו ; צה"ל הוא לא הצבא הכי מוסרי בעולם. אם לדייק את הסיטואציה, אנחנו וצבא העם אתנו, מתגלגלים יחד עם החמאס במדרון שבו הדיבור על מוסר נשמע יותר ויותר תלוש מהמציאות.