גבול

פרולוג

הבקרים נמתחו לאינסוף, מתחת לשמי קיץ שנראה היה שלעולם לא ישתנו, לעולם לא ישיטו ענן או יורידו גשם. מדי בוקר היה הולך לספרייה, צועד במעלה הוואדי מן הבית הקטן שאימא שכרה בקצה השכונה המדברית. מפנה את גבו לנוף, לערפילים שרבצו במקומות הנמוכים. כשיחזור בעוד שעתיים הם כבר יתפוגגו, ידע, והוא עצמו ידלג אז בין צללי העצים הצעירים ובסוף ייכנע לשמש האכזרית ; זו שאימא מקללת בכל הזדמנות, עד שיפתח את דלת הרשת החורקת וייכנס שוב אל קרירות הבית.

שקט, חשאי, כאילו מישהו עלול לשמוע אותו בריק הגדול הזה – ידלג עם הספר בין המיטה לכורסה, בין המטבח למרפסת, עד שיחלוף החום והרוח של אחר הצהריים תתחיל לנשוב.

אם מצא ספר שאהב השעות חלפו מהר והוא לא טרח לחמם את ארוחת הצהריים, אוכל עם מזלג ישר מעל הסיר. אם לא, פתח ארונות ומגירות, הדליק את הטלוויזיה וכיבה, זרק כדור טניס על הקיר עד שנמאס לו. אימא תחזור מאוחר, עייפה מהעבודה החדשה, מהשפה, מהאנשים שעוקפים בתור, מגסות הרוח שכל כך שנאה.

אחר הצהריים היה יוצא לחצר, שלא היה בה דבר חוץ מאדמת לס יבשה ועץ אקליפטוס קטן, מתבונן בנמלים ובאורי-כדורי הקטנים והאפורים שהתרוצצו מצד לצד והופך אותם עם מקל קטן, ממולל את עלי האקליפטוס הריחניים או זורק אבנים עגולות אל תוך הוואדי. פעם מצא גולגולת של ציפור והתבונן בה שעה ארוכה, בשרידי העור והבשר, בעצמות הקטנות והעדינות. הוא כיסה אותה בחתיכת פלסטיק והיה מוציא ומביט מדי פעם, בוהה בנמלים ובתולעים שחמסו ממנה במהירות מסחררת כל מה שפעם היה חי ; מרותק ללובן היבש, הפריך וחסר המשקל.

העולם היה עגול, סגור ושקט, כמו גולה צבעונית של שמים ומדבר.

חורבה

באותו בוקר התעורר מוקדם. אימא עמדה מול המראה, מתאפרת מהר, שלא תאחר לאוטובוס שעובר בשבע ואחר כך רק בעשר. הוא נעמד מאחוריה, מנומנם עדיין, נזכר איך היה מזדחל אליה למיטה, בבקרים הקרים של הארץ האחרת. עכשיו כבר גדל.

פתאום הבחינה בו.

'דימה! הבהלת אותי!' נזפה בו בלי להתכוון באמת. 'תוציא את הזבל. ואל תעשה שטויות. יש אוכל במקרר'. בפיזור נפש הניחה יד על ראשו, לקחה את התיק ויצאה.

מן המרפסת נראו ההרים החומים כמו שברי זכוכית חדים שפוצעים את השמיים.

היום לא ילך לספריה, החליט. יצעד לכיוון השני, לתוך המדבר.

לקח אתו תיק קטן, בקבוק מים וגם עיפרון ומחברת, מרגיש לרגע כמו אקסל, הגיבור מ'מסע למרכז כדור הארץ' שבדיוק סיים לקרוא.

לא היה איש בחוץ, באוויר עמדה עדיין קרירות של בוקר. אחת לזמן חלפה מכונית בכיוון ההפוך. הוא צעד בשביל עפר ומדי פעם התבונן לאחור וראה את אחרוני הבתים נעלמים באופק. כשעבר ליד ערוץ נחל קטן שמע משק כנפיים וראה שתי ציפורים גדולות וכבדות שהמריאו והתרחקו.

אחרי זמן מה נעצר למראה מבנה גדול והרוס, שחלק מקירותיו עומדים עדיין. על הקרקע היו מפוזרות חתיכות חרס אדמדמות. הוא דילג מעל גדר האבן והתחיל לחפש רמזים, כמו אקסל, שמחפש אבנים צבעוניות שבעזרתן יפענח את סודות כדור הארץ.  

פתאום הפרו את השקט שריקות קצובות וצליל אבנים מידרדרות במדרון.

הוא נדרך והמתין לראות מי כאן בתוך הכלום הזה.

הרעשים לא פסקו והוא אזר אומץ ויצא מחוץ למחסה הקירות. המדרון, שבהק באור הבוקר, היה מנוקד בעזים שחורות, רזות, כאילו נשרפו בשמש. פה ושם נראתה כבשה מדובללת, עם פרווה צהבהבה ומוכתמת. הן דילגו בשלווה בין אבני המדרון, מחפשות בסבלנות כל פיסת חיים שנבטה מהקרקע הצחיחה.

הוא התקרב, עד עכשיו ראה עזים וכבשים רק מרחוק, דרך החלון, כשהוא ואימא הגיעו עם משאית ההובלה.  

ילד קטן קומה ורזה עם מעיל שחור ומרופט עם פנימית כתומה, גדול בכמה מידות, הופיע פתאום לא רחוק ממנו. פני הילד היו שחומים ומוכתמים מהשמש ועיניו קטנות ושחורות, שני גחלים ממדורה עתיקה.

אין ספק שהילד ראה אותו, בולט בזרותו ובלובנו בין הכבשים והעזים, אבל הוא התעלם ממנו לחלוטין. בבת אחת הרים הילד את קולו והשמיע שורה של הברות גרוניות, שהדיהן חזרו מקו הרכס. הכבשים והעזים רטטו לרגע והתחילו לנוע, משאירות מאחור גללים שחורים קטנים ומדי פעם פועות, כאילו מתלוננות על הבהילות. הילד זירז אותן באבנים קטנות. דימה המשיך לצפות בדממה, נטוע במקומו מעבר לערוץ.    

ילד

הוא חזר לחורבה בוקר למחרת, עם מעדר הגן הקטן של אימא. אולי ימצא כאן משהו, מטבע, כתובת, מאובן. הוא חפר בסבלנות באדמה הקשה ומצא אבן צור יפה ושפה של כד חרס. והנה נשמעו שוב דרדור האבנים והשריקות, הפעם קרוב יותר. דימה יצא מהחורבה וראה אותו שוב.

הילד שרק והחווה תנועה עם היד והפעם נראה היה שהוא מדבר אליו ולא לעדר, שהיה פזור סביב. דימה היסס קצת והתחיל ללכת, מזדנב אחרי הילד והעדר. כשהגיעו לתחתית המדרון הילד חיכה לו, עומד באור הבהיר שבו נראו כל סלע ואבן כאילו היה להם קיום פרטי וחשאי.

הילד ניגש לסלע גדול והתעסק במשהו. דימה התקרב עוד וראה שהוא מרים ידית מתכת ומושך משהו כלפי מעלה. הוא לא הספיק לזוז ופתאום ניתך עליו דלי מים קפואים שהילד העלה מבור האבן. דימה עמד בלי לזוז וצחוקו הזר והפרוע של הילד מקיף אותו. נבוך לרגע בגמלוניותו ובבגדיו הרטובים, דימה ניגש מהר לבור וניסה למשוך את דלי הפלסטיק. הילד זז הצידה, מופתע, ודימה הספיק להפיל את הדלי הכבד לרגליו, בעוד הילד מדלג ורץ הלאה משם, צוחק בקול רם יותר מקודם, קל רגליים וזריז. הוא לא יוותר, יראה לו מה זה, לא סתם היה אלוף הכיתה בריצה.

אחרי כמה דקות ריצה הגיע לרכס קטן מעל ערוץ רדוד ועליו כמה פחונים, אוהלים וגדרות ארעי. שלד ישן של טרקטור היה זרוק בצד. זו הייתה לו הפעם הראשונה שראה גמל, עומד נטוע במקומו מאחורי אחת הגדרות, רגליו קשורות זו לזו ומבטו אטום כשל החיות הגדולות. 

כאן הילד גר כנראה, אלא שהוא נעלם ודממה מוזרה אפפה את המקום.   

שוב צליל של אבנים קטנות נזרקות, אבל הפעם הן נחתו ממש לרגליו. דימה הרים את המבט וראה את הילד עומד מולו, מחייך.

הוא טפח על חזהו בכוח ואמר 'סאמר'. דימה עשה כמוהו.   

שניים

בימים הבאים בא לחורבה בכל בוקר באותה שעה ופגש את הילד והעדר. לא יכלו לדבר ממש אבל הבינו זה את זה היטב במחוות גוף ותנועות ידיים. שיחקו בתופסת, אם היה חם מספיק הרטיבו אחד את השני במים מן הבור. סאמר לימד אותו לסובב גלגל אופניים עם מקל והם עשו תחרות מי מצליח לגלגל את הגלגל רחוק יותר.

מדי פעם ראה אישה רעולה צועדת בין המאהלים, או ילדים קטנים לבושי סחבות מתרוצצים ליד הגדרות.  

באחד הבקרים הראה לסאמר את שפת הכד שמצא בחורבה. סאמר גיחך ואמר בשפתו את המילה המוכרת כבר ל'בוא'. דימה הלך אחריו והמתין כשנכנס לאוהל. הוא יצא עם פיסת בד גדולה ומתוכה הוציא מה שנראה לדימה כמו אוצר נדיר ; מטבעות נחושת, פיסות חרס עם כתובות בשפה זרה ואפילו צלמית אישה, קטנה ושמנה, עם יד שבורה.

סאמר הוציא את אחד המטבעות הושיט אותו לדימה.

'תודה', אמר דימה והניח את המטבע בכיסו.

טבע

בבוקר החמישי סאמר הגיע לחורבה לבד ובשקט, בלי דנדון הפעמונים של העדר. הוא הבחין במבטו השואל של דימה והסביר לו משהו בתנועות ידיים מהירות והברות קטועות שאמרו מספיק, די ונמאס לי. דימה ראה שהוא נסער ; אולי רב עם אחד מהוריו, שדימה מעולם לא ראה.

עד עכשיו לא ממש חשב על זה שיש לו הורים, שמישהו אומר גם לו מה לעשות.

פתאום רצה לשאול אם גם בשבילו חופש גדול עכשיו. ואיפה הוא הולך לבית הספר. ומה קורה עם העזים והכבשים כשיש בית ספר. 

אבל סאמר כבר רץ קדימה, צועק 'דימה', 'דימה' במבטא רוסי מוגזם, מחכה לו שיבוא.

הם הלכו הרבה באותו הבוקר, בערוץ הרדוד שמתחיל ליד החורבה ומשם הולך ומעמיק. סאמר צעד בראש ודימה אחריו, מרים מדי פעם אבן או שבלול יבש. אחרי אחד העיקולים בערוץ סאמר נעצר ובבת אחת הסתובב לאחור. הוא הניח את ידו על פיו וסימן לדימה להתקרב בשקט.

במרחק כמה עשרות מטרים, מעבר לגוש הסלעים שמאחוריו התחבאו, ראו את גופתו של יעל צעיר, מוטל על הקרקע. סביב היעל עמדו ארבעה צבועים, מתקרבים אליו לסירוגין וקורעים נתחים מבשרו, פוערים בור אדום ומדמם.

סאמר עמד ליד דימה והתבונן בכובד ראש שאין בו התרגשות או פחד.

דימה לא הצליח להסיר את מבטו מן היעל המת, אפילו שרצה מאוד. הוא חשב על ראש הציפור והנמלים שבחצר, על אמו של היעל הקטן.

בבת אחת ניתק ממקומו ורץ משם, מדרדר אבנים ומקים רעש גדול. הוא נעצר בצד הנגדי של הערוץ והתיישב על סלע, מנסה לפרוץ בבכי אבל לא מצליח, מרגיש את הגוש תקוע לו בגרונו. לא ידע מה חזק יותר – הפחד והגועל מן הצבועים או הרחמים על היעל הצעיר.

סאמר עזב את נקודת התצפית והתקרב אליו, מופתע.

דימה הרים אליו מבט וחשש שיעורר את לעגו. בזרותו, בחולשתו.

סאמר תפס בחולצתו ומשך אותו בעדינות חזרה לכיוון החורבה כאילו לא קרה דבר. עיניו, שאת הלגלוג כבר הכיר בהן, הביעו עכשיו אהדה מפתיעה וקורטוב סלחנות.   

הלכו בשתיקה זה לצד זה במעלה הערוץ ודימה הרגיש שהוא הולך ונרגע. מדי פעם התבונן בסאמר במצודד, מצטער היום לראשונה שאינם דוברים אותה השפה.  

כשהגיעו לחורבה פנו ילד-ילד לדרכו.

ארוחת ערב

היא התבוננה בו בעיון במבט מן הסוג שגרם לו תמיד לחשוש.

'תספר לי מה חדש. איזה ספר לקחת אתמול בספרייה?'

היא פינתה מן השולחן את סלט תפוחי האדמה ודימה הביט בידיה קצוצות הציפורניים. לקרם הידיים שנהגה למרוח לא הייתה שום השפעה אל מול היובש של המדבר, שחדר כל חלון ודלת.

'כלום. הכול רגיל. לקחתי עוד ספר של ז'ול ורן'. 

'אתה יודע שאתה מתנהג מוזר. לא עשית שום דבר ממה שביקשתי ממך כבר שבוע'.

שתק.

'דימה, אני מבקשת שתספר לי איפה אתה מסתובב'.

עדיין שתק. הסב את מבטו ממנה ובהה בתנור.

היא הלכה לכיוון חדר הכביסה וחזרה עם כמה חולצות שהניח בסל יום קודם וזרקה אותן בקשת מדויקת אל מסעד הכיסא הסמוך אליו. 'מה זה הריח הזה?' שאלה, קוצר הרוח כבר מתגנב לקולה. הוא קירב את אפו לחולצות, חש בריח המאוד מסוים של גללי העזים הקטנות והמדורות הכבויות. ריחו של סאמר, שמדי פעם היה מבחין בו, קלוש אך עקשני, כששיחקו תופסת.

היא עמדה מולו וחיכתה לתשובה. הוא ידע שלא תיתן לו להתחמק.

'לפעמים במקום ללכת לספרייה אני הולך קצת לתוך המדבר, יש שביל עפר ליד גן המשחקים'.

'כן?'

היא לא התכוונה להסתפק בזה.

'יש שם ילד אחד, ממש נחמד, שאני משחק אתו'.

'אתה לא תמרח אותי' הטיחה בו את המילים כמו כדורי באולינג כבדים.

פניה לבשו את הארשת שהכיר היטב וגרמה לו תמיד להתכווץ.

'אתה מסתובב עם הבדואים' פסקה. 'הבן שלי, שאני משקיעה את הגוף והנשמה בלתת לו חינוך, השכלה, עובדת כמו חמור בשביל לרשום אותו לחוגים הכי יקרים – מסתובב עם הפרימיטיביים האלה, שמתחתנים עם ארבע נשים וחיים עם עזים וכבשים ומי יודע איזה מחלות, מגדלים את הילדים שלהם בזבל ונותנים להם להסתובב מלוכלכים ומסריחים. אתה חושב שאני לא רואה אותם בחנות?'.

לא נתנה לו להשחיל מילה. בקושי נשמה.

'אני רוצה שתבטיח לי שגמרנו עם זה. עוד שבועיים מתחילים הלימודים וצריך לעטוף את הספרים. בשבוע הבא קבעתי שיעור ניסיון אצל המורה לפסנתר. הגיע הזמן שתתנהג כמו בן אדם תרבותי'.

'אתה מבטיח?' עמדה והתבוננה בו כשידיה על מותניה.

לא ענה. השפיל מבט.

היא הושיטה את ידה ואחזה בפניו בכוח שהכאיב לו.

'תבטיח לי שאתה לא הולך לשם יותר. עכשיו'. הגתה את המילים לאט ובהדגשה.

דמעות עלו בעיניו והיא עזבה אותו.

'אני לא אלך יותר'.

'חסר לך', סיננה.

הם סיימו לפנות את הכלים בשתיקה ודימה יצא למרפסת, לקרירות של הערב.

אהב להתבונן באורות העיר ובקו המדויק שבו קצה השכונה פוגש את החושך המכוכב והדומם של המדבר. בתוך המהות השחורה והגדולה הזו, לא רחוק, בפחונים שמעבר לחורבה, גר החבר שלו. מה הוא עושה עכשיו? איך נראה החושך כשהוא יורד על מאהל? האם בתיה של העיר נראים אחרת מן הצד ההפוך, כשהם נדלקים אחד-אחד? ואיך יספר לו שלא יוכל לבוא מחר?

בלילה נרדם בקושי, כאילו שכב במיטה וכל אבני המדבר על ראשו.   

סוף דבר

התעורר מוקדם לבוקר שרבי. ידע כבר מה יעשה. 

מנומנם ולבוש פיג'מה הוא ניגש לארגז המשחקים, שמזמן כבר לא שיחק בו – והוציא את הלגו שקיבל מסבתא בשנה שעברה. הוא ישב ופירק את החתיכות זו מזו עד שכולן היו מפוזרות, בודדות. כאן אפשר לברוא מה שרוצים, עולמות שלמים ; מנועים, מגדלים, משאיות, כבישי ענק.

אימא ישבה במטבח.

'בוקר טוב'.

התבוננה בו במבט חודר. מזכירה לו, כאילו ששכח.

אחרי שהלכה התלבש מהר ויצא לשביל העפר, מחזיק שקית גדולה. סאמר יגיע רק בעוד שעה. הוא הניח את השקית עם הלגו ליד הקיר של החורבה ויצא.

דימה נעצר והביט בערוץ וברכסים הנמוכים שמובילים לעיר הפחונים הקטנה ופתאום תקפה אותו תחושה מוזרה שחלם הכול. לרגע התפתה ללכת ולבדוק במו עיניו, אבל פקעת חוטים שקופה, ארוגה מאוויר, נטעה אותו במקומו.

המדבר היה ערפילי, אטום. הסלעים והאבנים נראו סתמיים, חסרי נפח וצבע. הוא הסתובב לאחור והחל לצעוד חזרה בשביל העפר.

את הדממה לא הפרו אף עץ, ילד או ציפור.