ממד העומק של המקום הוא הזמן.
רק כשלוקחים את הזמן נכנסים לתוך מקום באמת. כשמתבוננים בנוף, או בחזית של בניין ומיד הולכים הלאה הם נותרים שטוחים, דו ממדיים. ההשתהות, הכניסה, המבט האיטי, הם שמכוננים את הממד השלישי של המקום.
העיר מתרחשת בהווה, חמקמקה, שטוחה, מצטיירת לנו על מסכי הוייז, מבעד לשמשות הרכב ; רקע לעצמנו, חמקמקים ושטוחים לא פחות, ממהרים ממקום למקום, נדחפים קדימה לתוך העתיד, שזורם דרך ההווה והופך מיד עבר. מתרחשים בפרזנט פרוגרסיב נצחי מנוקד בהפוגות של פרזנט סימפל.
אולי זו הסיבה שאני חייבת לפעמים לברוח למקום שיש בו שכבות של זמן שאפשר לראות בעיניים. תל עתיק, קניון מדברי, בניין מתפורר.
היום הלכתי בחום של אחר הצהריים לכנסיית הקבר, מקום שמבעד לענני התיירים והצליינים אפשר להתבונן לתוך עומק הזמן. לא דרך הארכיטקטורה ואפילו לא דרך סיפורו של המקום. דרך החריתות.
כשהולכים לאט ליד הקירות רואים את אינספור החרותות שהשאירו כאן הצליינים. קוצ'יה הייתה פה וחרתה את שמה על דלת העץ הכבדה. טטיאנה ומרתה היו כאן, בתאריך 27.4.14 בשעה 18:53. המוני אנשים אחרים, מתישהו לאורך 1300 שנות פולחן – היו כאן והותירו רשת צפופה של צלבים ארמניים, צלבים פרנצסקניים – הזהות האישית נבלעת אל תוך זהות הצליין.
ציוני הזמן שהם מעבר לזמן הפרטי שלי מרגיעים אותי משום מה.
כמו התבוננות לתוך לילה דומם, מכוכב וקר, שמבליח ממנו מדי פעם שביט.