נפאל היא ללא ספק אחד המקומות הקסומים שביקרתי בהם מעודי.
אני זוכרת היטב את קטמנדו הצפופה והמזוהמת, התחבורה הבלתי אפשרית, מערכת הביוב הקורסת והרחובות הצבעוניים וההומים. את המקדשים שמבצבצים פתאום משום מקום באמצע העיר, את ההליכה מחוץ למסלול התיירות אל השכונות הדחוסות והמתפקעות מילדים. את הכיכרות העתיקות, הקבצנים, את מלאכת המחשבת של הגילוף בעץ, השווקים הקטנים, הטוסטוסים, מוכרי המזכרות.
גם את העדינות יוצאת הדופן, הביישנית כמעט, של הנפאלים, אני זוכרת. את איש העסקים באוטובוס לפוקארה שסיפר לי (בעודנו נוסעים בנוף שלא יכולתי להוריד ממנו את העיניים) שהוא ראה לראשונה את הים לפני כמה חודשים ולא נרגע עדיין מעוצמת החוויה. הים שהוא כל כך יומיומי ורגיל בחצי שלנו של כדור הארץ.
מחשבותיי עם המקום הזה, שידעתי בו תועפות של אושר, שנופיו ואנשיו נותרו עמוק בלב למרות השנים שחלפו. הן נסובות על האכזריות הבלתי נסבלת שבחלוקת הכאב והצער דווקא לפיסת הארץ הדלה הזו, בעלת היופי הפראי והבלתי נתפס.
הנה תמונה שהלוואי שתוכל לחזור בקרוב ; הזקנים בעמק קטמנדו, בעיר העתיקה בקטאפור, שמזמרים מדי ערב את ה-Chants העתיקים, הרפטטיביים, מתחת לתקרת אותו הבית.
הלוואי שפצעי האנשים ופצעיה של האדמה, שנפערו בתיאום מושלם ומבעית, יעלו ארוכה ומהר.