ערגת מרחב

ברוח הפוסט הנוגע ללב הזה של נעמה כרמי, אני רוצה לכתוב כמה מילים על נגה, שמלווה אותי בטיפוף צעדים שחור בחום ובקור, בבוץ ובין השלוליות, בחוף הים, בסמטאות של יפו וגם בחורש הגלילי – כבר חמש שנים תמימות. כל מי שהיה לו כלב מוצא את עצמו מדי פעם מקדיש מחשבה לסוג ההיות של הכלב, לתחושות שלו, לכוח הזיכרון שלו ואפילו לחלומות הלילה שלו – כשהוא מצונף במקומו אבל הרגליים שלו זזות מתוך שינה וברור כשמש שהוא רץ בחוף הים או באיזה שדה פתוח. 

 

אחד השיעורים הגדולים שאפשר ללמוד מכלב קשור בהיותו יצור של הווה-בלבד (בניכוי הטבעות פוסט טראומתיות, אבל זה לפוסט אחר) – שלא מעמיס פרשנויות על ההווה על סמך אירועי עבר, או פועל מתוך חישובים שקשורים למה שנסתר עדיין בעתיד. הוא כל כולו בכאן והעכשיו; כל יציאה אל העולם, שגרתית ויומיומית ככל שתהיה, למכולת או לפארק שליד הבית – היא יציאה למרחב חדש ומסעיר. ענף שנופל, אדמה תחוחה, עלים רטובים הופכים את אותו העולם הקטן לראוי להיחוות שוב ושוב, ושוב. דבר אינו מתרחש בהיסח הדעת (ואולי הכול מתרחש בהיסח הדעת?) – כל ליטוף, כל מחוות אהבה, כל משחק, הם מאה אחוז של נוכחות ברגע. 

 

בקיץ האחרון, בהקשר אקדמי ובלי לצפות מראש את הכוח של הטקסט, שקעתי בקריאה של 'האדם והטבע' לא.ד גורדון. גורדון, בן זמנם של טולסטוי וניטשה, דיבר על הקרע שהולך ונפער בהיסטוריה האנושית ובתקופה המודרנית ביתר שאת, בין אדם לטבע. הפער הזה משתקף לפי גורדון בשני מושגי יסוד בהוויה האנושית – הראשון הוא הכרה, שמשמעו הכוח המנתח, המתבונן מן הצד, המסיק מסקנות ומחיל שיפוטים על המציאות. הכוח השני, וכאן גורדון חידש לנו מילה בעברית – הוא חוויה. אם ההכרה היא מראה שמשקפת, אזי החוויה היא הצד האחורי של המראה, המקום שדרכו זורמים פנימה רשמים בלתי מתווכים ולא מופרעים, ללא שיפוט או רציונליזציה. החוויה היא לא אנחנו המתבוננים בעולם ובטבע, אלא אנחנו כחלק מהם, עצם מעצמותיו של העולם. הקרע בין האדם והטבע, לפי גורדון, הוא התגברות חסרת פרופורציה של ההכרה (החיונית לנו מכל כך הרבה בחינות) על חשבון החוויה, שהיא קשר בלתי אמצעי אל העולם. 

 

גורדון, שהיה אגב צמחוני אדוק, מתייחס לא מעט במסה הזו לבעלי החיים ולאופנים שבהם אנו קשורים בהם ובגורלם ולמשותף שבחוויית העולם החיונית (של כל החי). את תחושת האחדות הקוסמית הזו עם העולם יש שמוצאים במדיטציה, בטיולים בטבע או בחוויות מיסטיות תחת השפעת סמים (ואם בגורדון שהיה הגורו של חלוצי העלייה השנייה עסקינן – בעקירת יבלית בשדה), אבל אפשר להבין מדבריו של גורדון שהיא נוכחת גם בקשר היומיומי שלנו עם בעלי החיים ובני האדם (ובמיוחד בני המשפחה) שסביבנו. 

 

אחת הדוגמאות המופלאות לכך בעיניי היא מה שקורה לכלב ובמידה מסוימת גם לבעליו, כאשר מוציאים אותו למרחב גדול ופתוח. חוף הים, למשל, או ואדי במדבר, בלי עץ ובלי תכסית. אולי זה מה שרחל המשוררת, שהושפעה עמוקות מגורדון, כינתה 'ערגת מרחב' ; יש איזו חדווה בלתי מוסברת, שפועלת ממקום אחר לגמרי מרוב שמחות היומיום, ביציאה החוצה, ברוח ובאוויר הפתוח. בעיניים של נגה אני רואה את זה כבר שמתקרבים למגרש החניה בחוף הים ואצלי אני מרגישה את זה בחנק שמשרה עליי העיר אחרי הרבה זמן ללא יציאה. 

 

מעניין גם הצורך, של נגה כשלי, לחלוק את החוויה הזו, לרוץ ולהתרוצץ יחד, להיכנס למים, להתלכלך בחול. הרגעים שבהם אני מרגישה הכי קרובה אליה, קרבה גנרית כמעט, הם כשאנחנו רצות יחד ריצה ארוכה ואני משילה מעצמי הכרה, בלשון גורדונית – חווה כמוה רק את קצף הגלים, השמש על העור וטביעת משקלי על החול. יש איזו פרופורציה מדויקת להפליא, חיונית (תרתי משמע) בלהסיר את הקללה העתיקה הזאת, של נזר הבריאה.