התכוונתי לכתוב פוסט על תופעות תרבותיות מעמיקות שורש ועל הקושי להבחין בהן בעולם שכבר אין בו מדורות שבט, כשעוצמת הרעש הלבן מחרישה אוזניים והזירה משתנה מדי רגע במהירות ההקלדה של הודעת סמס תחת אצבעותיו של ילד בן שש עשרה.
אבל כל מה שרציתי לכתוב באמת הוא את שבחה של הזמרת והפייטנית מורין נהדר, שאותה גיליתי לגמרי בטעות בתכנית רדיו לילית לפני כמה חודשים. אחרי הרבה שנים בזירת האינדי של מוזיקת העולם בארץ, נהדר הוציאה שני אלבומים והאחד מופלא ממשנהו. הראשון ('ישנה בחיק ילדות') הוא אלבום פיוטים וטקסטים קלאסיים שכולל עיבודים ולחנים מקוריים, בין היתר לטקסטים קנוניים (למשל לחן יפהפה ל'ישנה בחיק ילדות', כשם האלבום, מאת ר' יהודה הלוי). השני, שיצא לפני מספר חודשים, כל כולו בפרסית ולכאורה הוא אלבום נישתי ליודעי השפה או יוצאי העדה, אבל בפועל הוא אלבום שפוגע כמו חץ בלב ללא הבדל דת גזע (ועדה).
אז למעט שם המשפחה המחייב מאוד של הזמרת, הנה כמה סיבות לרוץ ולקנות את האלבומים, או לכל הפחות לשמוע אותה מופיעה.
הסיבה הראשונה היא חרדת הקודש, הכה-לא-אופיינית והממש לא גלגל"צית, שבה היא ניגשת לשפה העברית. הלחנים מתיישבים בול על המשפט השירי, הדיקציה מדויקת להפליא, המילים לא נמרחות ומשוסעות והעבודה הקשה והכבוד לטקסט ניכרים בכל שורה. מעטות הזמרות שיודעות לעשות את זה היום (רונה קינן, למשל. שחידשה לאחרונה את 'אל בורות המים' של נעמי שמר). מים קרים על קרקע צחיחה כבר אמרתי? וכשהיא שרה בפרסית, שמטבע הדברים קשה יותר לשפוט, קורה הנס ששמור לזמרות טובות באמת, שמצליחות למוסס את מחסום השפה ולגעת במה שתקף גם בלעדיה.
הסיבה השנייה היא בחירת הטקסטים האינטליגנטית והמנעד האמנותי הרחב ; נהדר מלחינה בכישרון ורגישות טקסטים רליגיוזיים של אהבה לאל, שירי עם, שירי אהבה לארץ ולירושלים (כולל לחן צלול וקולע ל'את משל ונמשל' של אצ"ג) אבל גם הומניזם חילוני לעילא ושירי אהבה של יהודה עמיחי (למשל שיר הפרידה 'היי שלום'). גם כשהיא עמוק בתוך הפרטיקולרי-יהודי, נדמה שהיא מצליחה לזקק איזו איכות אוניברסלית של תפילה, למשל כשהיא שרה בא-קפלה מהפנטת מתוך תפילת יום הכיפורים: 'אלוהינו שבשמיים / שעה את שוועתנו / שית שלום בינינו / שית שלוה בארמונותינו / תן שלום בארץ / תן שובע בעולם / תן שלום במלכויות'.
המזרחיות של נהדר היא לא התרסה או הפניית עורף, היא לא מסובבת את הגב ל'אשכנזי' – וסליחה שאני מאמצת כאן את הרידוד של כל מורכבות היצירה העברית למילה הזו, שהפכה למן נאצה מעודכנת. ההשכלה המוזיקלית של נהדר, שעוברת באולמות קונצרטים ובמוסיקה הקלאסית, לא סותרת לרגע את השימוש בסולמות הפרסיים, את הטקסטים הדתיים, הסלסולים והמוואלים. הפסנתר והנגיעות הג'אזיות לא דוחקות החוצה את הכלים המסורתיים ור' יוסף הלוי שטקסט יפה משלו נהדר הלחינה ('תקוותי') לא מתחרה על מקומו של מרדכי זעירא.
זו סינרגיה במיטבה ואולי מנקודת מבט ביקורתית יותר מדובר בשימוש בוטח בכלים ההגמוניים, אבל לא כדי לפרק, להחריב ולדלדל, אלא כדי לבנות ולהעמיק. קל לשכוח, אבל מזרח ומערב הן קטגוריות תרבותיות, נזילות, מורכבות ורב ממדיות, קשה לומר שהן מושג אחד ברור ובוודאי שהמשמעות הגיאוגרפית שלהן מוגבלת (הרי קזבלנקה נמצאת הרחק מערבה מגליציה). היצירה של נהדר היא תזכורת לרדידות של התוויות ולכוח והעומק של אמנות שלא מעמידה את עצמה על הפוליטי בלבד. בהפוך על הפוך, נדמה שהכוח הזה הוא פוליטי לא פחות מזה של משוררי הערס פואטיקה.
נהדר, שעלתה ארצה עם הוריה מפרס בגיל צעיר, מרבה להתייחס בראיונות לכך שגדלה בבית של מהגרים. גם בבחירת הטקסטים אפשר לזהות בקלות את הדיאלוג שהיא מקיימת עם המשמעות של בית, שורשים ומולדת. הגעגוע התמידי שאותו היא מתארת שחוותה כנערה, התלישות והזרות המסוימת להוויה הישראלית הופכים למבוע של יצירה, שבעיניי יש לו קשר עמוק ליהדות. כוונתי לעמידה בין לבין, לא בפנים אבל לא ממש בחוץ, שייכת ולא שייכת, שומרת על סדק ולו דק, בין אדם למקום ויוצרת מתוך הפצע. מה שמעניין ביצירתה של נהדר הוא שזו נראית עמדה שלא נובעת מכורח נסיבות בלבד, תוצאת סיפור חיים – אלא בחירה קיומית-עקרונית ואולי מכאן גם העיסוק בטקסטים דתיים ושירי געגוע לאל, בבחינת שלמות אבודה.
אחד מהיבטי העקירה ממקום, שאתו אני מזדהה מאוד כבת מהגרים בעצמי הוא אובדן שפת האם, שהיא עצמה (שמא כמו האם האמתית) גן עדן אבוד ובית. מי שלמד שפה חדשה בגיל שלוש, שמונה או חמש עשרה מבין היטב את האובדן הזה, שרבים כל כך חוו תחת מכבש הישראליות, שדחק הצידה את הערבית וגם את היידיש, את הפרסית של מורין נהדר וגם את האיטלקית שלי. רכישת השפה מחדש, כפי שעשיתי אני, גם אם ברמה טובה (או היכולת לשיר בה), לא תגשר לעולם על הפער העקרוני, שהוא תמונת ראי לפער התמידי שביני ובין העברית.
פרופ' יורם בילו באחד ממאמריו מתייחס לבנייה של מתחם הבבא סאלי בנתיבות ולאדריכלות הצפון אפריקאית, המוסלמית, שקברי הצדיקים 'מייבאים' ארצה. במקום לראות בזה סממן לתלישות, ליבוא סמלים זרים, בילו מבקש לראות בכך ביטוי של ישיבה לבטח, של ביטחון עצמי ובאופן פרדוקסלי דווקא של השתרשות באדמת המקום. באותה מידה, דווקא זהות המהגר, הלא לגמרי מתערה, האקלקטית, היא בעיניי סממן של כוח ולא חולשה. בזמנים שבהם הקקפוניה של פוליטיקת הזהויות בלתי נסבלת, כשנדמה שהמריבה האמתית היא לא על תקציבים אלא על מי שייך ומי לא, וכולם רבים מי צורח חזק יותר – קולה של מורין נהדר נשמע רם וצלול ומסמן בבטחה אפשרות אחרת.
