סיפורו של הסרט הדוקומנטרי הזה הוא סיפורו של איש שעיצב במידה רבה את המסגרת הפוליטית שבה אנחנו חיים והוא גם סיפור יפה על סליל ישן ששכב במחסן והעלה אבק עד שהתגלה מחדש. לכאורה, עניין לחובבי היסטוריה ותולעי ארכיון, אבל בפועל מדובר במסמך מרתק, שחלק מהעניין שהוא מעורר נובע מפער הדורות ומאיזה געגוע (שעל הרכיב הנוסטלגי והאליטיסטי-אשכנזי שלו ניתן להתווכח) ל'מנהיגים שהיו כאן פעם'.
בן גוריון מתקשר אצלי לפאתוס הרדיופוני הגדול של הקמת מדינת ישראל, לביוגרפיה שלו שכתבה דבורה עומר וקראתי כנערה, לספר ההיסטוריה המשמים בתיכון – ולסרטים ישנים שהוא נראה בהם צועד מהר בבלורית המתנפנפת, כשלצדו שועי העולם של מחצית המאה ה-20'. מאוחר יותר, כשקראתי היסטוריה ביקורתית, הצטייר לי גם בן גוריון אחר, שהיה מעורב בכמה מן המעשים הקשים בתולדות הציונות. אבל גם הדיוקן הזה נותר נפוח, בשחור-לבן, גדול מהחיים.
בסרט הזה תפסה הדמות שלו לראשונה מבחינתי ממדים טבעיים, אנושיים. מפתיע היה לראות איך הזקן הגמלוני, שמשוחח על מפעל חייו ועל נושאים שהם אי שם ברום העולם, חוצה את מרחק הזמן ומצליח להיות שובה לב וכובש ולפרקים אפילו מכמיר לב ; כגון בסוף הסרט, כשהמראיין מודיע שהריאיון הסתיים ובן-גוריון מציין שהשעון עוד לצדו, שיש עוד רגע או שניים. נראה היה באותו הרגע כאילו הוא מדבר על משהו גדול יותר, על הזמן בכלל, או על הזמן בנקודת חייו ההיא, בסוף הקריירה הפוליטית שלו, אי שם במדבר.
מתוך הקריאה שהקדשתי בשנים האחרונות לנושא ומתוך הצורך (המעיק, לעתים) להבין את המשמעות של המפעל האידאולוגי הזה, שברצותי או לא אני חלק ממנו, אני רוצה להציע שתי הערות בשולי הסרט.
הערה ראשונה: על עיצוב האדם והנוף
סיפורו של הסרט הדוקומנטרי הזה הוא סיפורו של איש שעיצב במידה רבה את המסגרת הפוליטית שבה אנחנו חיים והוא גם סיפור יפה על סליל ישן ששכב במחסן והעלה אבק עד שהתגלה מחדש. לכאורה, עניין לחובבי היסטוריה ותולעי ארכיון, אבל בפועל מדובר במסמך מרתק, שחלק מהעניין שהוא מעורר נובע מפער הדורות ומאיזה געגוע (שעל הרכיב הנוסטלגי והאליטיסטי-אשכנזי שלו ניתן להתווכח) ל'מנהיגים שהיו כאן פעם'.
בן גוריון מתקשר אצלי לפאתוס הרדיופוני הגדול של הקמת מדינת ישראל, לביוגרפיה שלו שכתבה דבורה עומר וקראתי כנערה, לספר ההיסטוריה המשמים בתיכון – ולסרטים ישנים שהוא נראה בהם צועד מהר בבלורית המתנפנפת, כשלצדו שועי העולם של מחצית המאה ה-20'. מאוחר יותר, כשקראתי היסטוריה ביקורתית, הצטייר לי גם בן גוריון אחר, שהיה מעורב בכמה מן המעשים הקשים בתולדות הציונות. אבל גם הדיוקן הזה נותר נפוח, בשחור-לבן, גדול מהחיים.
בסרט הזה תפסה הדמות שלו לראשונה מבחינתי ממדים טבעיים, אנושיים. מפתיע היה לראות איך הזקן הגמלוני, שמשוחח על מפעל חייו ועל נושאים שהם אי שם ברום העולם, חוצה את מרחק הזמן ומצליח להיות שובה לב וכובש ולפרקים אפילו מכמיר לב ; כגון בסוף הסרט, כשהמראיין מודיע שהריאיון הסתיים ובן-גוריון מציין שהשעון עוד לצדו, שיש עוד רגע או שניים. נראה היה באותו הרגע כאילו הוא מדבר על משהו גדול יותר, על הזמן בכלל, או על הזמן בנקודת חייו ההיא, בסוף הקריירה הפוליטית שלו, אי שם במדבר.
מתוך הקריאה שהקדשתי בשנים האחרונות לנושא ומתוך הצורך (המעיק, לעתים) להבין את המשמעות של המפעל האידאולוגי הזה, שברצותי או לא אני חלק ממנו, אני רוצה להציע שתי הערות בשולי הסרט.
הערה שנייה: על הנבואה
בן גוריון עוסק בסרט בדברי הנביאים, שחזונם מופיע גם במגילת העצמאות, כבסיס לייסודה של מדינת ישראל. הנביאים בעיניו לא היו מוכי אלוהים או רואי חזיונות, אלא הוגים מעמיקים, דמויות מופת מוסריות – ובני אדם בשר ודם. בהיותם אנושיים בסך הכול, מסביר בן גוריון בסרט, לא יכלו הנביאים לדבר עם אלוהים – מכיוון שבלתי אפשרי לדבר אתו. בפרשנות הזו, האנושית-רציונלית לנבואה, מחדד בן גוריון את אחת הסתירות הכי עמוקות של הציונות ; אם אי אפשר לדבר עם האל, מה המשמעות המדויקת של ההבטחה והזכות על הארץ? איזו מן זכות זו? יש מי שניסחו את הסתירה הזו במילים "אלוהים נתן לנו את הארץ אבל הוא לא קיים".
אם מדובר בזכות היסטורית-לאומית, מכורח הנסיבות הפוליטיות (ולא בזכות דתית-נצחית) – קל להבין מדוע בן גוריון ראה בה עניין מותנה, לא אבסולוטי, כפוף לשיקולי ריאל פוליטיק – שמחייבים חלוקת הארץ בין שני עמים למשל. בדיוק מאותו המקום קל גם להבין את שינויי העומק שבתוכם אנחנו חיים ; התפיסה שאין ערוץ ישיר בין אדם לאל, שהתנ"ך הוא ספר היסטוריה לאומי ולא ספר קודש – היא לא ממש נחלת הרוב היום. גם בשנות הקמת המדינה, אפשר להניח, רבים סברו אחרת. לתוך עקב אכילס הזה מתפרצים כבר שנים הכוחות המשיחיים, שעבורם הזכות על הארץ היא קדושה ונצחית כמו הספר והפילטרים של המציאות (העולם שסביב, העם האחר) לא קיימים בה, אולי רק כחבלי משיח.
מעבר לגעגוע למנהיגים 'מהדור ההוא' ולנוסטלגיה שהיא נחמה בלתי מנחמת בעליל (ולעתים גם מזיקה) – זה סרט חשוב כי הוא מאפשר להציץ לכמה מנועים רעיוניים שמזינים עדיין את המציאות שלנו. וחוץ מזה, אם אלו לא סיבות טובות מספיק – לכו לראות את הסרט בשביל הפריים שבו ריי צ'ארלס הצעיר מנגן בפסנתר בחדר האוכל של קיבוץ שדה בוקר מול הקיבוצניקים הנבוכים.