הייתה זו שעת אחר צהריים מאוחרת וצעדנו אל תוך כפר שעמד עדיין על תלו. כלבים נבחו ואנשי הכפר עמדו מחוץ לבתים ושוחחו. כשהתקרבנו הם התקהלו סביבנו והמטירו עלינו שאלות ; מהיכן באנו, מי אנחנו ולאן פנינו מועדות. רובם היו מבוגרים מאוד. אחד האיכרים הציע את האסם שלו לשנת לילה. הוא אמר שנהיה בטוחות בתוך הקש אם נזיז את הסולם. קיבלנו את ההצעה הנדיבה. הוא קרא לאשתו מיד ושאל מה נרצה לארוחת הערב. "אטריות עם סוכר ופרג" השבנו. בזמן שהאיכר שאב מים מן הבאר וחימם אותם לרחצה, אשתו רצה להכין את הארוחה. כל בקשה שהייתה לנו נענתה מיד. האישה ישבה סמוך…

היינו כבר בהונגריה והתקרבנו לשופרון. בכביש הגישה לעיר נעצרנו במחסום של הצבא הרוסי. העיר עצמה נהרסה בהפגזות ומפסי הרכבת נותרו רק כבלי מתכת מעוקמים, כל אחד בזווית אחרת. מן ההריסות עלה עדיין עשן הקרבות. רבים חזרו אל העיר: עובדי כפייה, חיילים הונגרים לא חמושים, ניצולי מחנות ריכוז, קשישים שישבו בעגלות שנדחפו על ידי צעירים ונשים וילדים שישבו בעגלות רתומות לסוסים. בעגלות שנשאו את רכוש המשפחות נהגו הגברים ולעתים ניתן היה לראות כבשה או כלב רצים לצד העגלה. הובילו אותנו לקרחת יער, במקום שבו המתינו כבר מאות אנשים. אמרו לנו שהרוסים אוספים גברים ונשים שכוחם במותניהם למטלות ניקיון ושאת יתר האנשים…

ה-2 לאפריל 1945 היה יום אביב מקסים ועבורנו – המקסים ביותר שהיה אי פעם. ששה חודשים של רעב, פחד מוות, מחלה, חוסר תקווה וקור הגיעו לקצם. המשחררים הגיעו. הרוסים הדפו לאחור את הגרמנים, שהיו כעת האסירים לצד הדרך הראשית המובילה לרוסיה. הגרמנים, שהיו ידועים בכך שלא סבלו טיפת אבק על מגפיהם ברחובות המחנה, נראו מזוהמים ואפשר לקוות שגם לא פחות רעבים ועייפים ממה שהיינו אנחנו.  היינו קבוצה של שבע נשים כשעזבנו את המחנה, ששוחרר על ידי שני חיילים רוסים. שניים. השומרים הגרמנים עזבו את המחנה ב-31 למרץ וכך גם הסמל בן ה-21. התותחים והיריות נשמעו ללא הפסקה יום ולילה. לא…

אפשר לכתוב על הזמנים הללו? הדברים היחידים שהטרידו אותנו היו הטיפוס, כיני הגוף והפרעושים, שאפשר היה למצוא בהמוניהם במחנות הגרמניים ה-'נקיים'. חיינו בהמתנה למנה היומית שהוקצבה לנו: 80 גרם לחם, מצקת אחת של 'מרק' בצהריים ושתי מצקות 'קפה שחור'; אחת בערב ואחת אחר הצהריים. מכיוון שמתנו מרעב מהר מדיי, הגרמנים חישבו מחדש את ההקצבה והוסיפו תפוח אדמה אחד לשבוע. אחד. תפוח האדמה היה משהו לחכות לו. חיכינו גם לזמן ביום שבו הגרמנים אפשרו למים לזרום בברזים לשעה או שעתיים. מתוך 2000 איש במחנה, רק מעטים הצליחו להשתמש ב-40 הברזים.  האזור שבו ישנתי היה קרוב לברזים. התרחצתי מדי יום במים קפואים ומעולם…