- All Posts
- 7 לאוקטובר
- Uncategorized
- אלבום משפחתי
- אני בסרטים
- במדבר
- הגיגית בתת היבשת ההודית
- הפסקת קפה
- טבע
- מוזיקה
- מטיילת
- מילים על הדרך
- ספרים
- ערד
- פוליטיקה עכשיו
- צבעי הקשת
- ציונות
- קורונה
- קצרים
- רצה אבל לא למיליון
- רשימות תל אביב
המחשבה הזו הגיעה בזמן הכי לא סביר, מתא אחורי ומאובק במוח, כמו כסף במעיל של שנה שעברה, כמו חפץ שדבר קיומו נשכח והוא מתגלה פתאום כשהדירה ריקה והמובילים בדרך. סידרתי משהו בשידה שליד המיטה, הרהרתי במטלות היום ובאופן כללי הייתי שקועה במחשבות שאפשר לקרוא להן "מבוגרות" – ופתאום זה בא כמו חץ: "אני צריכה לדבר עם אימא". לא במובן מטפיזי או רוחני, כי אימא שלי כבר עזבה את העולם הזה לפני כמעט שני עשורים – אלא במובן מעשי לגמרי, של להושיט יד ולהרים טלפון. מופתעת, בחנתי את עצמי וגיליתי שאני אפילו זוכרת את מספר הטלפון; הוא נשאר במוח בדיוק במדף…
בארוני שוכבת לה קופסת פלסטיק ישנה וצהובה עם הדפס של מיס פיגי. זו קופסת המסמכים הישנה של סבתא, שמצאה את דרכה באופן טבעי להיסטוריונית של המשפחה. לפני כמה ימים, בנסיבות שאין מה לפרטן, פתחתי את הקופסה. כל מי שאיבד יודע את התחושה המרירה, הנעלבת כמעט – של לעמוד מול חפציו או מסמכיו של מת; הייתכן באמת שזה הכול? איך יכולים חיים אנושיים מלאים בשעות ודקות, בחצי עולם, במאה העשרים כולה ובשבריר מן ההיסטוריה היהודית – להיפרט לכמה מסמכים מצהיבים, גלויות וחותמות בדרכונים ישנים. כשדפדפתי בדרכון ישן הגיחה מתחת לתחושה המוכרת מועקה חדשה, עצובה אפילו יותר. שתי חותמות צבעוניות, בנות חמישים…
הריון ולידה. קשה לחשוב על עוד חוויה שקושרת את האנושות וכל פרט מפרטיה ; מה יותר נורמטיבי, טריוויאלי ופשוט לכאורה מלהתרבות, לעבור מאחד לשניים. אולי רק למות, אבל על זה אפשר לומר הרבה פחות. ועדיין, לא תמיד ידעתי שאני רוצה להיות אימא ובטח לא שאני רוצה ללדת בעצמי. כמו משחק בבובות או סיכות שיער צבעוניות, זה נראה היה כמו משהו שמצופה ממני, שנגזר מהביולוגיה המקרית שלי מבלי שנשאלתי לדעתי. יותר מזה – כשבגרתי והתבוננתי על ההורים הפרטיים שלי מהצד, פיתחתי תפיסת הורות שבזה לביולוגיה ; ההורה בעיניי היה מי שמטפל, מי שמתעורר באמצע הלילה, או נשאר(ת) ער(ה) בסלון עם סיגריה…
המילה הברורה הראשונה שהבת שלי הוציאה מפיה (חוץ מ'אמא', 'מים', 'אור' וכאלה) היא "הביתה". המעבר שבין חוץ ופנים, שבין מקלט והגנה לקור וסכנה ברור ליצורים אנושיים באיזו הטבעה גנטית, חייתית כמעט. במובן מסוים, סבתא ז"ל מעולם לא עשתה לה בית. את הבית הראשון עזבו ההורים בגלל המשבר הכלכלי של 33', כשמגמת פניהם לווינה וסבתא בת 8 בלבד. חמש שנים לאחר מכן אוסטריה סופחה על ידי הנאצים והגיעה העזיבה הבאה מזרחה, להונגריה. מה שהיה נראה כהתרחקות מזירת הסכנה הפך בתוך כמה שנים לקרקע בוערת – אמה נותרה מאחור בגטו של בודפשט וסבתא יצאה לדרכים הקפואות והאכזריות בצעדת המוות. עם שחרור מחנה…
הוא עזב ואנחנו התיישבנו להמתין לבוקר שיגיע. כשהבוקר החל לעלות ראינו לצדנו אנשים נוספים שממתינים בתחנה. משרד הכרטיסים נפתח, אנשים התחילו לנוע ויכולתי להרגיש איך החיים חוזרים להיות מה שהיו פעם. קנינו את הכרטיסים בכספו של הקצין הרוסי, עלינו על רכבת של שלושה קרונות ויצאנו לדרך. האנשים סביבנו היו פועלים מהסביבה והכירו זה את זה. איש לא הציק לנו. התקרבנו ליעד יותר ויותר! אך לפתע הרכבת עצרה וכולם ירדו בבת אחת. בודפשט לא נראתה באופק. הפועלים החלו לצעוד לאורך הדנובה. הלכנו בעקבותיהם ואף אחת מאתנו לא שאלה דבר. שקעתי במחשבות. הייתכן שבודפשט נמחקה מן המפה? האם כל יקיריי אינם? צעדיי…
הייתה זו שעת אחר צהריים מאוחרת וצעדנו אל תוך כפר שעמד עדיין על תלו. כלבים נבחו ואנשי הכפר עמדו מחוץ לבתים ושוחחו. כשהתקרבנו הם התקהלו סביבנו והמטירו עלינו שאלות ; מהיכן באנו, מי אנחנו ולאן פנינו מועדות. רובם היו מבוגרים מאוד. אחד האיכרים הציע את האסם שלו לשנת לילה. הוא אמר שנהיה בטוחות בתוך הקש אם נזיז את הסולם. קיבלנו את ההצעה הנדיבה. הוא קרא לאשתו מיד ושאל מה נרצה לארוחת הערב. "אטריות עם סוכר ופרג" השבנו. בזמן שהאיכר שאב מים מן הבאר וחימם אותם לרחצה, אשתו רצה להכין את הארוחה. כל בקשה שהייתה לנו נענתה מיד. האישה ישבה סמוך…
היינו כבר בהונגריה והתקרבנו לשופרון. בכביש הגישה לעיר נעצרנו במחסום של הצבא הרוסי. העיר עצמה נהרסה בהפגזות ומפסי הרכבת נותרו רק כבלי מתכת מעוקמים, כל אחד בזווית אחרת. מן ההריסות עלה עדיין עשן הקרבות. רבים חזרו אל העיר: עובדי כפייה, חיילים הונגרים לא חמושים, ניצולי מחנות ריכוז, קשישים שישבו בעגלות שנדחפו על ידי צעירים ונשים וילדים שישבו בעגלות רתומות לסוסים. בעגלות שנשאו את רכוש המשפחות נהגו הגברים ולעתים ניתן היה לראות כבשה או כלב רצים לצד העגלה. הובילו אותנו לקרחת יער, במקום שבו המתינו כבר מאות אנשים. אמרו לנו שהרוסים אוספים גברים ונשים שכוחם במותניהם למטלות ניקיון ושאת יתר האנשים…
ה-2 לאפריל 1945 היה יום אביב מקסים ועבורנו – המקסים ביותר שהיה אי פעם. ששה חודשים של רעב, פחד מוות, מחלה, חוסר תקווה וקור הגיעו לקצם. המשחררים הגיעו. הרוסים הדפו לאחור את הגרמנים, שהיו כעת האסירים לצד הדרך הראשית המובילה לרוסיה. הגרמנים, שהיו ידועים בכך שלא סבלו טיפת אבק על מגפיהם ברחובות המחנה, נראו מזוהמים ואפשר לקוות שגם לא פחות רעבים ועייפים ממה שהיינו אנחנו. היינו קבוצה של שבע נשים כשעזבנו את המחנה, ששוחרר על ידי שני חיילים רוסים. שניים. השומרים הגרמנים עזבו את המחנה ב-31 למרץ וכך גם הסמל בן ה-21. התותחים והיריות נשמעו ללא הפסקה יום ולילה. לא…
אפשר לכתוב על הזמנים הללו? הדברים היחידים שהטרידו אותנו היו הטיפוס, כיני הגוף והפרעושים, שאפשר היה למצוא בהמוניהם במחנות הגרמניים ה-'נקיים'. חיינו בהמתנה למנה היומית שהוקצבה לנו: 80 גרם לחם, מצקת אחת של 'מרק' בצהריים ושתי מצקות 'קפה שחור'; אחת בערב ואחת אחר הצהריים. מכיוון שמתנו מרעב מהר מדיי, הגרמנים חישבו מחדש את ההקצבה והוסיפו תפוח אדמה אחד לשבוע. אחד. תפוח האדמה היה משהו לחכות לו. חיכינו גם לזמן ביום שבו הגרמנים אפשרו למים לזרום בברזים לשעה או שעתיים. מתוך 2000 איש במחנה, רק מעטים הצליחו להשתמש ב-40 הברזים. האזור שבו ישנתי היה קרוב לברזים. התרחצתי מדי יום במים קפואים ומעולם…