הייתה זו שעת אחר צהריים מאוחרת וצעדנו אל תוך כפר שעמד עדיין על תלו. כלבים נבחו ואנשי הכפר עמדו מחוץ לבתים ושוחחו. כשהתקרבנו הם התקהלו סביבנו והמטירו עלינו שאלות ; מהיכן באנו, מי אנחנו ולאן פנינו מועדות. רובם היו מבוגרים מאוד. אחד האיכרים הציע את האסם שלו לשנת לילה. הוא אמר שנהיה בטוחות בתוך הקש […]

היינו כבר בהונגריה והתקרבנו לשופרון. בכביש הגישה לעיר נעצרנו במחסום של הצבא הרוסי. העיר עצמה נהרסה בהפגזות ומפסי הרכבת נותרו רק כבלי מתכת מעוקמים, כל אחד בזווית אחרת. מן ההריסות עלה עדיין עשן הקרבות. רבים חזרו אל העיר: עובדי כפייה, חיילים הונגרים לא חמושים, ניצולי מחנות ריכוז, קשישים שישבו בעגלות שנדחפו על ידי צעירים ונשים […]

ה-2 לאפריל 1945 היה יום אביב מקסים ועבורנו – המקסים ביותר שהיה אי פעם. ששה חודשים של רעב, פחד מוות, מחלה, חוסר תקווה וקור הגיעו לקצם. המשחררים הגיעו. הרוסים הדפו לאחור את הגרמנים, שהיו כעת האסירים לצד הדרך הראשית המובילה לרוסיה. הגרמנים, שהיו ידועים בכך שלא סבלו טיפת אבק על מגפיהם ברחובות המחנה, נראו מזוהמים […]

אפשר לכתוב על הזמנים הללו? הדברים היחידים שהטרידו אותנו היו הטיפוס, כיני הגוף והפרעושים, שאפשר היה למצוא בהמוניהם במחנות הגרמניים ה-'נקיים'. חיינו בהמתנה למנה היומית שהוקצבה לנו: 80 גרם לחם, מצקת אחת של 'מרק' בצהריים ושתי מצקות 'קפה שחור'; אחת בערב ואחת אחר הצהריים. מכיוון שמתנו מרעב מהר מדיי, הגרמנים חישבו מחדש את ההקצבה והוסיפו […]

נסענו ללא הפסקה חצי לילה ונראה היה שהגענו כמעט עד גרמניה. התמלאנו תקווה מכיוון שחשבנו שהרכבת עושה את דרכה חזרה להונגריה. עם עלות השחר עצרנו בתחנה קטנה. קצינים גרמנים במדי אס-אס וחיילים במדי טודט[1] חומים המתינו להגעת הרכבת. מבין כל הרכבות שראינו בזורנדורף זו הייתה היחידה שהגיעה לרציף. ברגע שירדנו מהרכבת חיילי הוורמאכט העבירו אותנו לגרמנים […]