על אמהות כחוויה רדיקלית

הריון ולידה. קשה לחשוב על עוד חוויה שקושרת את האנושות וכל פרט מפרטיה ; מה יותר נורמטיבי, טריוויאלי ופשוט לכאורה מלהתרבות, לעבור מאחד לשניים. אולי רק למות, אבל על זה אפשר לומר הרבה פחות. 

ועדיין, לא תמיד ידעתי שאני רוצה להיות אימא ובטח לא שאני רוצה ללדת בעצמי. כמו משחק בבובות או סיכות שיער צבעוניות, זה נראה היה כמו משהו שמצופה ממני, שנגזר מהביולוגיה המקרית שלי מבלי שנשאלתי לדעתי. יותר מזה – כשבגרתי והתבוננתי על ההורים הפרטיים שלי מהצד, פיתחתי תפיסת הורות שבזה לביולוגיה ; ההורה בעיניי היה מי שמטפל, מי שמתעורר באמצע הלילה, או נשאר(ת) ער(ה) בסלון עם סיגריה דולקת עד שהטינאייג'רית מואילה לחזור. אם מוסיפים למרקחת הזו קמצוץ של פמיניזם רדיקלי ועוד קצת רצון להקטין את טביעת הרגל האקולוגית על הכדור – אפשר להבין למה אל-הורות נראתה לי אפשרות קבילה ולמה פונדקאות עוררה בי אי נוחות גדולה – לא פחות משעוררו נשים שבוחרות לעבור שבעה מדורי גיהינום בטיפולי פוריות אינטנסיביים. 

בשנים שבהן הייתי עסוקה במחשבות והרהורים בנדון, רוב חבריי הביאו ילדים לעולם ולעולמי הגיעו אחיינים ואחייניות, מקסימים ומשובבי לב אחד-אחת. החיים היו מספקים, מגוונים ומלאים – לא הרגשתי שיש בורות או חסרים שאני צריכה למלא. אבל איכשהו, לצד היומיום הזדחלה לה איזו סקרנות לחוות גופנית מה זה אומר אחת שהיא שתיים שהיא אחת שוב, מה לגוף ומה לנפש. האם הסקרנות הזו היא הרצון, הביולוגיה, The call of the wild – והפרשנות השכלתנית שאני מלבישה עליה? אין לי מושג. משהו סמוי, בלתי מוסבר, אבל בלתי ניתן להכחשה התהווה לו, לצד מודעות פתאום לזמן החולף ולעובדה שהפיטר-פניות שלי לא יכולה לו. 

כשהחלטתי על טיפולי פוריות הרגשתי לא פעם שאני נכנסת מרצון לסד של הביולוגיה, אחרי שניסיתי להתרומם מעליו בכל דרך ובכל נקודה בחיי ; דחיתי ידיים מושטות של בנים במקומות המאתגרים במסלול ההליכה, גיחכתי על מחוות של אבירות באשר הן ופניתי מתוך בחירה ומודעות לחיים של זוגיות עם אישה. כל דקירה, כל בדיקת דם, היו תזכורת למשמעות הבלתי נמנעת של היותי אישה. רק במבט לאחור, נראה לי שלראשונה הביולוגיה לא באמת הייתה סד, חוסר או מגבלה (כזו היא יכולה להיות רק בהשוואה לגופו של גבר), אלא עולם מקביל של אפשרויות. 

ועדיין, העיסוק בגוף שלי, במקצבים שלו, הרגיש כמו מודעות בלתי פוסקת להיותי ביציות, חצוצרות ורחם. כשהעניין התארך הרגשתי שאני מחוץ לאיזה מקצב, ננעלת מחוץ לפעימה של העולם. ובכל זאת, שאלתי את עצמי שוב ושוב – "אז זה מה שאת רוצה"? את מה שאחרונת חתולות הרחוב מסוגלת לו בלי מאמץ? ניסיתי להיות כנה עם עצמי; עד כמה ההחלטה הזו היא בכלל מדעת, מפוכחת, רציונלית ושלי באמת? אולי אני בכלל מוכנה לוותר על זה ולקיים בגופי את הטיעון שאישה לא חייבת ללדת? אלא שאל מול התחושה שננעלתי מחוץ לעולם הייתה תחושה הפוכה בתכלית ; לא רק על ילדים התבוננתי פתאום אחרת, אפילו לימון קטן ובוסרי שנפל מהעץ נגע ללבי. כאילו בעצם העיסוק בביוץ ובהיריון התמוססו גבולות ומחיצות שביני ובין העולם. 

כמו בסיפורים הבנאליים ביותר, ההיריון הגיע ממש כשוויתרתי עליו והייתי מוכנה לחזור לגבולות הגוף שלי בלבד, כשלם שעומד בפני עצמו. יכול להיות שהיריון הוא הלימבו הכי רדיקלי וקיצוני שאפשר לחוות, אבל הוא קצר ולא עליו אני רוצה לדבר כאן – אלא על הלידה והחודשים שאחריה. 

הפער שבין הטריוויאליות של החוויה ובין היותה רדיקלית ומטלטלת הוא בלתי נתפס לחלוטין, גם אחרי שנתיים כמעט. גם אחרי שההלם של ההתחלה שכך, אני מוצאת את עצמי תוהה כל הזמן; מה היה אילו הריון ולידה היו ה-חוויות שמכוננות את התרבות? לא היציאה, המסע, הכיבוש והמלחמה, אלא הטיפול והגבולות שמתמוססים בין קיום גופני אחד לקיום גופני אחר. האני הנפרד הזה של המודרנה, שמתבונן על העולם מן הצד ועל ברכיו מתחנכים בתרבות המערבית פתאום נראה לי יציר מלאכותי וגברי במהותו. מרגע שנולדה, הקטנה שלי הייתה בבירור משהו אחר ממני, אבל בה בעת איזו הארכה סמויה שלי. הנפרדות הלא שלמה הזו הביאה אתה את התביעה הרדיקלית ביותר שחוויתי לשים את הגופניות והנפשיות שלי בצד, כמה רעבה ועייפה שרק אהיה. ומצד שני, גם את הצורך להקשיב ולהבין מתי היצור הזה, פיצפון ככל שיהיה, מסוגל להירדם לבדו, או להחזיק כפית ולהכניס אותה לפה. 

 את כל השנתיים האחרונות אפשר להגדיר כגבולות שמצטיירים כל הזמן מחדש באיזו נדנדה עדינה – סוף ההנקה בלילה, סוף ההנקה בכלל, להישאר בחדר, לצאת ממנו, לגשת, לא לגשת. וכאן נכנסת התהייה הבאה – מהו מקומו המדויק של ההורה הלא ביולוגי בעניין הזה? עד כמה ההתרחבות הזו של גבולות הגוף והנפש כרוכה בביולוגיה ועד כמה היא חברתית ונובעת מן הצורך להקשיב ולטפל? או שהיא ביולוגית ונובעת מן הצורך לטפל? לשאלה הזו יש משמעויות מעשיות בעולמן של בנות זוג. האם אני בוחרת להכניס את הביולוגיה והגנטיקה לתא המשפחתי מעבר למה שמתחייב? האם למשל תבחר בת הזוג שלי, במידה שתיכנס להיריון את אותו התורם וכך הילדים יהיו אחים? מה המשמעות של "אחים" בכלל? האם גם עם ההבנה החדשה שיש משהו חזק ולא מוסבר בביולוגיה, המשימה האנושית היא להתגבר עליו או להתמסר לו? 

אין לי תשובות ברורות, אולי תהיינה כשאזכה להיות במקום של האם הלא ביולוגית, של זו שלא נושאת את סימני המתיחה הפיזיים. ואולי בכלל אגלה שסימני מתיחה פיזיים קורים פעם אחת ובפעם הבאה ההימתחות היא לא פיזית. לכי תדעי. 

מה שבטוח הוא שלסגור את החוויה הזו, של להתרחב ולהתכווץ, להתקרב ולהתרחק מתוך הקשבה לישות חיה נוספת – בגבולות המשפחה, החמולה, הלאום זה לא לתת לה כבוד כחוויה האנושית המכוננת ביותר. ואולי כאן מונחת התשובה לשאלה הפמיניסטית רדיקלית – איך היה נראה העולם אילו היה נשי באמת.