פרק חמישי מיומנה של סבתא

אפשר לכתוב על הזמנים הללו? הדברים היחידים שהטרידו אותנו היו הטיפוס, כיני הגוף והפרעושים, שאפשר היה למצוא בהמוניהם במחנות הגרמניים ה-'נקיים'. חיינו בהמתנה למנה היומית שהוקצבה לנו: 80 גרם לחם, מצקת אחת של 'מרק' בצהריים ושתי מצקות 'קפה שחור'; אחת בערב ואחת אחר הצהריים. מכיוון שמתנו מרעב מהר מדיי, הגרמנים חישבו מחדש את ההקצבה והוסיפו תפוח אדמה אחד לשבוע. אחד. תפוח האדמה היה משהו לחכות לו. חיכינו גם לזמן ביום שבו הגרמנים אפשרו למים לזרום בברזים לשעה או שעתיים. מתוך 2000 איש במחנה, רק מעטים הצליחו להשתמש ב-40 הברזים. 

 

האזור שבו ישנתי היה קרוב לברזים. התרחצתי מדי יום במים קפואים ומעולם לא חליתי. השירותים היו נגישים אבל בזמן ההפגזות על המחנה התירו לנו להשתמש רק בתא אחד. מכיוון שרבים מן החולים לא הצליחו להתאפק מצב השירותים היה נורא והריח בלתי נסבל. 

 

פברואר הביא עמו הפגזות יומיומיות, שכוונו להנגארים של מטוסים באזור. ההפגזות החלו ב-9 בבוקר ולעתים נמשכו כל היום. כיסינו את ראשנו בשמיכות כדי להגן על עצמנו מרסיסי זכוכית והמתנו עד שההפגזה תסתיים. ההפגזות לא הפחידו אותנו מכיוון שהפגזה הייתה דרך לא רעה למות. מה שהקשה על כולנו היה המחסור במזון. הגרמנים לא חילקו לנו מזון עד שההפגזות הסתיימו, כך שכל זמן ההפגזה ישנו או בכינו. כשהאביב התקרב מצבנו החמיר. כוחנו להתנגד הלך ופחת. בנוסף לטיפוס החלה הדיפטריה לגבות קורבנות. 

 

עוד לפני כן, בחודש דצמבר – שיחק לי המזל; אחת משכנותיי מבודפשט, אנוּש, הגיעה למחנה עם אחותה. אמי תמיד אמרה שיהיה לי קל יותר לשרוד אם אגורש יחד עם אנוּש, כי תמיד איזנו זו את זו. 'משאלתה' של אמי התגשמה והיא אכן צדקה. שמחתי מאוד לראות את אנוש וביקרתי אותה מדי יום. היא הייתה בקבוצה של שלוש, ממש כפי שהיינו אנחנו – פאני, ארטסי ואני. הייתה להן שמיכה זוגית ובזמן הביקור נכנסנו כולנו מתחת לשמיכה כדי להתחמם. החברות בינינו, שהתחזקה מאוד בנסיבות ההן, חיממה אותנו לפחות כמו השמיכה. 

 

באחד מימי פברואר ביקרתי אותן שוב. הייתי בדרכי חזרה מן 'הרופא', שה'משרד' שלו היה בבניין הסמוך לקבוצה של פאני. המתנתי בתור שעתיים כדי לטפל בשלושה פצעים קטנים ברגלי שהזדהמו. כשהתקרבתי אל 'הרופא', שהיה מוקף אנשים, שמתי לב שהוא מטפל בפצעים מוגלתיים ומזוהמים בלי לרחוץ את ידיו בין המטופלים וללא תרופות. יצאתי מהתור ההוא ונותרתי בחיים. האדם שעמד לפניי בתור לא לבש חולצה למרות הקור המקפיא. גבו היה מכוסה זיהומים מלאי מוגלה וכינים, כל אחד בגודל של כף יד. הוא היה כבן ארבעים, גבוה וחזק, אבל בכה מכאבים כמו תינוק. הוא חי רק עוד יומיים או שלושה. 

 

כשנכנסתי שוב מתחת לשמיכה עם אנוש ואחותה, שמתי לב שהנערה השלישית שאתנו חמה מאוד למגע. היה לה חום גבוה והיא הזתה. קראו ל'רופא'. למחנה ליכטנוורט לא היה באמת רופא. היהודי שהזכרתי קודם והיה ה'רופא' היה בעל הכשרה של שישה שבועות כאח וזה הכול. אחת לשבוע הגיעה רופאה מבית החולים בויינר נוישדטאדט כדי לראות את המקרים החמורים, בעיקר אלו המדבקים, שסיכנו את 'הכפר הארי'. ה'רופא' היהודי הפנה אליה את המקרים הללו. אם היא ראתה לנכון היא אשפזה את האנשים הללו בבית החולים. 

 

בשבוע שעבר נאמר לחברה שלנו שהיא סובלת מדלקת שקדים, אבל לאחר בדיקה נוספת הרופאה אמרה שזו דיפטריה. ה'רופא' היהודי נתבקש לקחת אותה לאמבולנס. הוא הרים את משקל גופה בקלות ונשא אותה החוצה, אבל חזר לאחר כמה רגעים. היא מתה. ה'רופא' הורה לקברנים לאסוף את גופתה. כך ירשו אנוש ואחותה שמיכה שלמה לעצמן. 

 

הקברנים נבחרו מבין הגברים החזקים ביותר במחנה, אבל הם לא שרדו לאורך זמן והמחליפים פינו בבוא הזמן גם את גופותיהם. רבים התנדבו לעבודה הזו, מכיוון שזה היה משהו לעשות, מה גם שהם זכו בקערת מרק נוספת ויכלו לעזוב את המחנה. הגופות נקברו בפאתי בית העלמין של הכפר, לאחר שהועמסו על עגלות שנדחפו ע"י הקברנים, בליווי חיילים. אם היה להם מזל, כמה מהכפריים הושיטו להם אוכל והגרמנים העלימו עין. הכפריים לא עשו זאת מכוונות טובות, אלא משום שהצבא האדום התקרב לגבול אוסטריה והם קיוו בבוא העת לרחמים. 

 

בשלב כלשהו בינואר כינסו הגרמנים חבורה של 200 איש, בעיקר נשים, כדי להכין מחנה אחר לאנשים חדשים שיגיעו. הקבוצה עזבה מוקדם בבוקר, כשהיא שמחה לצאת החוצה ומקווה למצוא קרובי משפחה או חברים בקרב החדשים שעתידים להגיע. אפילו הטמפרטורה המקפיאה של -20 או -30 מעלות לא הטרידה אותם. מאוחר בערב הם חזרו למחנה ונראו כאנשים אחרים לגמרי. לאט לאט הם גוללו את הזוועה שהיו עדים לה. 

 

משימתם הראשונה הייתה לנקות מבנה אבן גדול. משסיימו, הם נלקחו לתחנת הרכבת, שבה המתינו קרונות מוכנים לפריקה שדלתותיהם נעולות. החיילים הגרמנים פתחו את דלתות הקרונות וגופות קפואות צנחו על רצפת הרציף. המעטים ששרדו אמרו לאסירים שהרכבת המתינה על הפסים, בדלתות נעולות, חמישה ימים. רבים מהגברים היו עובדי כפייה וניצולים מן החזית הרוסית. מתוך 1500 איש, 21 שרדו, לכודים בין הגופות של חבריהם. האסירים שראו זאת הזדקנו ביום ההוא בבת אחת. אי אפשר היה לשכוח. או לסלוח. 

 

בקצה הבניין עמד המחסן של המחנה ובו מאגרי המזון וחלק מן הציוד של הגרמנים. האחראית על הציוד הגיעה למחנה בבוקר ועזבה מדי ערב ועמה הגיעו שני עוזרים – אסירים צרפתים ממחנה סמוך. לאסירים לא היה הרבה מה לעשות, אז הם הראו לבוסית מאהב צרפתי מהו. בתמורה, היא אפשרה להם לסחור בחבילות הצלב האדום שהכילו סיגריות ושוקולד, תמורת שעונים ותכשיטים. שתי חפיסות שוקולד היו שוות שעון זהב טוב. לא עישנתי, כך שלא היה לי מושג מה מחיר הסיגריות. 

 

החשמלאי של המחנה היה אסיר יווני. גם הוא עסק בסחר חליפין. יכולת להשיג שתיים וחצי ככרות לחם, רבע קילו סוכר ורבע קילו מלח תמורת שעון, אפילו אם הוא לא היה עשוי זהב. בזמנו זו נחשבה עסקה הוגנת. המלח היה היקר ביותר. במרק שקיבלנו מדי יום לא היה מלח כלל. רק אנשים רעבים כמונו יכלו לאכול אותו. האסיר היווני עזר לנו המון. אינני יכולה לומר את אותו הדבר על הצרפתי. 

 

מתוך 2600 אסירים, כ-300 היו גברים. הרקע החברתי של הנשים היה מגוון והדת הייתה בדרך כלל הדבר היחיד המשותף. קרוב לאזור שבו ישנתי חיו אישה כבת 40 ובתה בת ה-18. שוחחנו לעתים קרובות. האישה הייתה הונגריה-נוצרייה שנישאה ליהודי. בעלה נלקח לעבודות כפייה ולא היה לה מושג אם הוא עדיין חי. כשנישאו החליטו שאם יולד להם בן יגדלו אותו לפי דתו של האב ואם תהיה זו בת יגדלו אותה לפי הדת של האם. את הילדה שנולדה הטבילו לפיכך לנצרות וגידלו כנוצרייה, אלא שאז הגיעו החוקים האנטי-יהודיים. הילדה הייתה אז גדולה מספיק כדי להבין – אם אפשר בכלל להבין. היא הייתה ילדה דתייה מאוד ומדי יום ראשון נהגה ללכת עם אמה למיסה. כשנחקקו החוקים האנטי-יהודיים היה עליה לענוד טלאי צהוב והיא ואמה נאלצו לעבור לאחד 'הבתים היהודיים'. השתיים עזבו דירה מרווחת בבּודה ועקרו לדירת שלושה חדרים יחד עם שמונה אנשים אחרים. על אף שהייתה ארית לפי חוקי נירנברג, סירבה האם לעזוב את בתה וחלקה עמה את הגורל היהודי. שתי הנשים הובלו לגירוש ב-9 לנובמבר 1944 והפכו לשותפותיי למחנה. הן התפללו לאלוהים שלהן מדי יום, אבל האימא, שתמיד חלקה את המזון עם בתה, מתה מרעב בכל זאת. אינני יודעת מה קרה לבת. אם שרדה, לאן הייתה שייכת? לחבריה לסבל או לרוצחי אמה? אם עדיין התפללה, לאיזה אל התפללה? 

 

בתנאים האיומים של המחנה, אנשים היו חברותיים מאוד. הם לא רצו לדעת שמות ולא היה להם אכפת הסטטוס החברתי. כל מה שרצו בו היה קשר אנושי. כולנו היינו חברים לצרה וכך גם קראנו לעצמנו: 'שותפים לסבל'. 

 

אחד משותפיי לסבל ומן האנשים הסימפטיים ביותר שפגשתי במחנה, היה גבר בן שבעים שנשלח לגירוש יחד עם שלוש בנותיו. מזגו הטוב ומצב הרוח החיובי שלו עזרו תמיד לכולם. ועדיין, נדמה היה לי תמיד שמאחורי החיוך שלו מסתתרת עצבות עמוקה. כששאלתי אותו על כך, הוא הסביר את הסיבה. הוא חי עם אשתו ובנותיו בדירה בפשט. אשתו הייתה נכה מזה שנים רבות והוא טיפל בה יחד עם שלוש בנותיו הנשואות, לפי תור. כשהחלה המלחמה, אחד החתנים, אמריקאי במוצאו, הצליח לעזוב את הונגריה אבל חרף מאמציו לא הצליח להוציא את אשתו. החתן השני נלקח לעבודות כפייה ואשתו חזרה לבית נעוריה כדי לסייע בטיפול באמה. הבת השלישית נישאה לקצין הונגרי, שהתגרש ממנה מיד אחרי שנכנסו החוקים האנטי-יהודיים הראשונים לתוקף. 

 

כשהגיעו חיילי צלב החץ, כל שלוש הבנות היו בבית. החיילים נעלו את האישה המשותקת בחדרה, ציוו על השכנים להתרחק מהדירה וגירשו את הבנות ואביהן. הזקן לא ידע דבר על אשתו. האם הייתה בחיים או לא? ואם לא כיצד מתה – מרעב? מצמא? 

 

השותף הזקן שלי מת ביום שחרור המחנה. הרוסים היו קרובים מתמיד, השומרים הגרמנים נמלטו ושנינו שרדנו את הזוועה. אלא שחברי הוותיק ידע שהוא לא יגיע הביתה. המילים האחרונות שאמר לי היו: "אני כל כך שמח שאתם, הצעירים, הצלחתם לשרוד את זה ושיכולתי לעזור לכם במשהו. מספיק עכשיו. זה הזמן להצטרף לאשתי". 

 

אין תשובה לאמירה כזו ולכן לא השבתי. הוא וויתר על המאבק ונפטר יום למחרת. בבודפשט, ברחוב וואצי, פגשתי לאחר זמן את אחת מבנותיו. היא לבשה בגדים שחורים והתפלאתי על כך, מכיוון שלא היה נהוג להתאבל באופן הזה על קרובי משפחה שאבדו במחנות. היא סיפרה שהיא מתאבלת על אחת מאחיותיה, שחזרה ממחנה הריכוז, אך נהרגה בתאונת דרכים. האם מתה. השכנים לא עזרו לה מחשש שייענשו, אך המוות הגיע בדמות פצצה שלא חסה גם על רבים מהם. הבת סיפרה שהיא ממתינה לעזוב לארה"ב ולהצטרף לבעלה. לא שמעתי מהם מאז, אבל הם נותרו שותפיי לסבל וכאלה גם יישארו. 

 

מבין 2000 נשים תמיד אפשר יהיה למצוא כמה נשים בהריון. במחנה ליכטנוורט חיו לא מעט נשים שהסתירו את הריונן מפני הנאצים. התינוק הראשון במחנה נולד בחג המולד, 1944 והלידה התרחשה ללא נוכחות רופא. לא היה מקום להחביא תינוק בקרב 1300 אנשים שישנו בחדר גדול אחד. האם, שהייתה חלשה בעצמה, לא יכלה להניק את התינוק וחששנו שמא ימות מרעב תוך כמה שעות. אף על פי כן, התינוק שרד את הלילה ובבוקר נמצאו כמה בקבוקי חלב ליד גדר המחנה. הגרמנים העמידו פנים שאינם רואים אותנו כשאספנו את הבקבוקים, שהמשיכו להגיע גם ביום השני והשלישי. 

 

אחרי חג המולד מפקד המחנה גילה את דבר קיומו של התינוק. הוא לא העניש את האם או את החיילים שעזרו לה וגם לא הרג את התינוק. הוא רק הודיע את ההודעה הבאה: כל אדם מן הכפר שיניח חלב ליד הגדר יחלוק עם היהודים את גורלם. בחודש שלאחר מכן נולדו עוד ארבעה תינוקות. ההודעה של הגרמנים מנעה מהכפריים לעזור ושלושה תינוקות מתו מרעב שעות ספורות לאחר שנולדו. רק אחד, שנולד יום לפני שחרור המחנה, שרד. האם הוא עדיין בין החיים? היכן הוא היום? 

 

במחנה פגשתי את אביה של אחת הנשים שעבדו אתי בפשט. הוא היה בן 45 בערך, חזק, בריא, אבל חסר מנוחה. הוא לא יכול היה להתמודד עם היעדר התכלית והבטלה. הוא התנדב להיות קברן. מדי פעם היה מבקר אותי ושוחחנו קצת. באחד הימים הוא צעד לכיווני ואמר: "מחר אני אמות. אם תגיעי הביתה, בבקשה תאמרי למשפחה שלי שמחשבותיי האחרונות היו אתם". מחיתי והזכרתי לו כמה הוא בריא, אבל הוא חתך את דבריי ותבע: "בבקשה תבטיחי שתגידי להם!". הבטחתי. יום למחרת הוא מת. חיפשתי אותו אבל הקברנים שהחליפו אותו כבר נפטרו מהגופה. 

 

חודש לאחר מכן חיפשתי את משפחתו בבודפשט ומסרתי להם את הבשורה. מה עוד יכולתי לומר? שהוא לא רצה לחיות יותר? שהוא לא רצה ברעב, בקור ובבדידות, אפילו אם המחיר היה לא לראות שוב את משפחתו? מסרתי את ההודעה והותרתי אותם עם האבל. 

 

במחנה פגשתי גם את אשתו של חברו הטוב של אבי – באבה. היא הייתה אישה קטנה, ג'ינג'ית ומנומשת, שהכירה אותי מאז שהייתי ילדה. בעלה ובתה בת ה-14 מצאו מקום מסתור בבודפשט. באבה לא הייתה אתם מכיוון שחזותה היהודית הפכה אותה לסיכון גדול מדיי לכל מי שיסתיר אותה. כשנפגשנו שוב, בדצמבר 1944, נראה היה שהיא שוקלת 35 ק"ג. גופה היה מכוסה פצעים מזוהמים והיא בקושי הצליחה לבלוע את ה'מרק' שקיבלנו. סידרתי שהיא תישן קרוב למקום שבו ישנתי אני ושוחחנו. רק אינסטינקט ההישרדות הותיר אותה בחיים. ניסיתי לעזור, אבל בנסיבות ההן לא היה לזה סיכוי. ביום השחרור, ה-2 לאפריל 1944, היא הייתה עדיין בחיים, אבל לא הצליחה להתרומם ופצעיה המזוהמים היו מכוסים כיני גוף. היא ביקשה ממני למהר ולמצוא את משפחתה, כדי שיוכלו לבוא לקחת אותה. ידעתי שהיא לא תשרוד את היום וכך היה. 

 

לקח לי חודש ימים למצוא את בעלה ובתה. כל המשפחה התכנסה כדי לחגוג את חזרתם של חלק מבני המשפחה ממחנות אחרים ולהתאבל על מותם של אחרים. הם לא ידעו דבר על גורלה של באבה. גם האישה הנוצרייה שעזרה להסתיר את האב והבת הייתה שם והסתבר לי שהיא לקחה את מקומה של באבה. זה היה מחיר החופש ששילם האב. לא אמרתי דבר. הייתי היחידה שהתאבלה על באבה. לפני שעזבתי את בודפשט לתמיד, סיפרתי להם את האמת, אבל זה היה בעיקר כדי לשכך את רגשי האשמה שלי. הבעל לא התחתן בסופו של דבר עם האישה הנוצרייה שהסתירה אותם. בתם גרה כאן, בישראל, והיא אם לשלושה בנים.