הוא עזב ואנחנו התיישבנו להמתין לבוקר שיגיע. כשהבוקר החל לעלות ראינו לצדנו אנשים נוספים שממתינים בתחנה. משרד הכרטיסים נפתח, אנשים התחילו לנוע ויכולתי להרגיש איך החיים חוזרים להיות מה שהיו פעם. קנינו את הכרטיסים בכספו של הקצין הרוסי, עלינו על רכבת של שלושה קרונות ויצאנו לדרך. האנשים סביבנו היו פועלים מהסביבה והכירו זה את זה. איש לא הציק לנו. התקרבנו ליעד יותר ויותר! אך לפתע הרכבת עצרה וכולם ירדו בבת אחת. בודפשט לא נראתה באופק. הפועלים החלו לצעוד לאורך הדנובה. הלכנו בעקבותיהם ואף אחת מאתנו לא שאלה דבר. שקעתי במחשבות. הייתכן שבודפשט נמחקה מן המפה? האם כל יקיריי אינם? צעדיי הפכו כבדים, כפי שהיה גם לבי באותם רגעים, אבל המשכתי ללכת. ערפל כבד כיסה את הצד הנגדי של הדנובה ואי אפשר היה לראות את פשט.
השמש הבליחה בבת אחת מתוך הערפל והחשנו את צעדינו. "הנה בודפשט! היא עדיין קיימת!" גשר השלשלאות נראה
במרחק התחלנו לרוץ. לא שינה לנו כלל שהגשר עדיין רחוק ושיהיה עלינו להמתין עוד זמן רב עד שנראה את יקירינו, היינו בבית – בבית!
הגענו לליפוטווארוש, היכן שכולנו התגוררנו, בסביבות צהריים. צעדנו לאורך גדת הנהר ובבת אחת הבחנו בבניינים. הקירות החיצוניים עמדו על תלם, אך הדירות היו חרוכות. אפשר היה לראות שברי רהיטים, סירים ומחבתות מבצבצים מתוך ההרס. הדרכים נמחקו, הבתים נשרפו, אך עדיין חיו כאן אנשים. מה עם המשפחה שלי? הייתכן שהם שרדו רדיפות, הפגזות, רעב וצמא? התקוות הזהירות שטיפחתי הפכו לקלושות יותר ויותר.
שאטסי הגיעה ראשונה לביתה. היא גרה ליד הדנובה, ברחוב פוסאני. "להתראות, להתראות!". אף אחת מאתנו לא חשבה להצטרף אליה. רק לאחר כמה ימים נודע לי שהיא הגיעה לביתה, צלצלה בפעמון ובעלה פתח את הדלת. היא התעלפה במקום. כשהתעוררה מן העילפון, לאחר כמה שעות, הייתה מרותקת למיטה במשך שבועות רבים.
ארטסי הייתה הבאה בתור. "להתראות, להתראות!". חיפשתי אחריה כמה שבועות מאוחר יותר. אמה הייתה הניצולה היחידה. ארטסי שקעה בדיכאון עמוק וסירבה לקום מהמיטה. אינני יודעת מה אירע אתה אחר כך. היא עברה דירה ואיש לא שמע ממנה מאז.
פאני ואני גרנו באותו בניין, אבל היא בחרה ללכת בדרך אחרת ממני. "להתראות, להתראות!". היינו רואות זו את זו לעתים קרובות ברחוב ולאחר זמן מה היא נעלמה. שנים רבות לאחר מכן פגשתי אותה שוב. רק אז גיליתי שבעלה שרד את המלחמה, אך מת מהתקף לב פתאומי ופאני הפכה לאלמנה בגיל שלושים ושמונה. היא עדיין גרה בבודפשט.
פחדתי להגיע הביתה. תעיתי במסדרונות הבניין שבו השארתי את אמי מאחור וקיוויתי שאפגוש מישהו שהכיר את המשפחה שלי. הבחנתי שהסנדלרייה בפינת הרחוב פתוחה. הבעלים הוא זה שתיקן את הנעליים שלי, אלו שנעלתי ממש באותו הרגע. הוא זיהה אותי בזכות הנעליים. שאלתי אותו על אודות הוריי והוא אמר שלא ראה אותם מאז שהזמינו עבורי את הנעליים. מאוכזבת, צעדתי חזרה לבניין הדירות והתחלתי לטפס במדרגות אל הקומה החמישית. בעודי עולה, ראיתי את פישטה השכן רץ לקראתי מדירתו שבקומה השנייה. הוא לא זיהה אותי, אבל עצרתי ושאלתי אותו על הוריי. הוא לא ראה אותם ולא ידע עליהם דבר.
הוא סיפר שהדירה שבה התגוררנו הופגזה ושלא בטוח לשהות בה כעת.
השכנים עזרו לי לא מעט בימים הראשונים; ישנתי באחת הדירות הסמוכות ומצאו לי עבודה כתופרת. אחד השכנים סיפר שאמי, שהייתה מעל גיל הגירוש, לא עמדה בהמתנה מורטת העצבים לבדה בדירה בלי לדעת אירע לאבי ולי – ויצאה לחפש אותנו. היא מעולם לא חזרה. כך גם אבי.
גרתי בבניין ההרוס חודשיים. עבדתי מדי יום ביומו ושרדתי, אבל קשה היה לדכא את הרעב. שום כמות של מזון לא יכלה להשביע אותי. לא יכולתי עוד לחיות בעיר הזו. לא יכולתי עוד לחיות עם הזיכרונות שהיו לנגד עיניי כל העת. לא הצלחתי להתמודד עם האובדן. ביוני 1945 השארתי הכול מאחור וסגרתי לנצח את הפרק ההוא של חיי. ברחתי לרומניה.
1 Comment
תגובה זו הוסרה על ידי מנהל המערכת.