דייסת סולת וכפיות ארוכות

תמיד היו לה חלוקים צבעוניים עם דוגמאות מסובכות, שהיום קוראים להן רטרו ומוכרים בחנויות יד שנייה במחירים מופקעים.
היה גם מתקן סודה עם פקק אדום וכיסוי סרוג, שתמיד נראה לי כמו סוודר. והייתה מעלית ישנה ומתפרקת, עם ריח של שקיות זבל. וסרטים מצריים בערוץ הראשון ביום שישי בצהריים.
בארוחת הערב היינו יושבים בפיג'מות צבעוניות, חמושים בכפית ארוכה ארוכה ודולים דייסת סולת מתוקה מתוך סיר כתום וישן, עם ידית אחת.
אחרי הארוחה, מלוכלכים עדיין מסוכר ושוקולד, היינו קופצים על המיטות הצרות בדירה הקטנה וצורחים.
ואז היא הגיעה עם הסדינים והציפיות התואמות בצבע בז', סימן שמבט לחדשות כבר נגמר ותכף הולכים לישון.
ואז מתערסלים לשינה עמוקה עם המחזוריות הקבועה של פנסי האוטובוסים, שמסתננים דרך חרכי התריס ומטיילים על הקירות.

בת ים, סוף שנות השמונים. הדירה הישנה של סבתא ליד תחנת האוטובוסים ואזור התעשייה. מחלון הקומה הרביעית אפשר היה לראות דשא צרוב, פיסת ים, מוסכים, מאפיות.
החופשים הגדולים נמתחו לאינסוף ובמכולת של אלי מכרו גבינה לבנה עם כיסוי אלומיניום פרחוני, שאני עד היום מנסה לשווא להיזכר בשמה.
היינו שזופים, גמישים, חזקים. קופצים לבריכה כמו דולפינים קטנים.

ליום ההולדת קיבלתי שמונה ארטיקים, כמניין שנותיי אז.

רק אל תספרי לאימא, היא ביקשה.

ועכשיו היא איננה, סבתא, ואתה עוד פיסת ילדות ועוד פיסת זיכרון.
ופתאום אני חושבת שאחת ההגדרות לבדידות היא להישאר עם זיכרונות שהם שלי לבדי.

כמה ימים לפני שהיא נפטרה, אחד הלקוחות שאל אותי למה קוראים לקפה "מגדה". אז סיפרתי ; על סבתא, על עוגות השמרים שהיא הייתה אופה, בחסד, בלי מתכון, מכל הלב.

ותפסתי את עצמי, מופתעת, מדברת עליה בלשון עבר.

איזה חוש נבואי תפס אותי באותו רגע, אני לא יודעת. באותו זמן ממש היא שכבה במיטת בית חולים רחוקה, אי שם בפורטלנד, אורגון. ואולי באותו רגע ממש היא עברה מלשון הווה ללשון עבר ומשהו בי הרגיש, למרות הלילה, למרות אוקיינוס המרחק.