אני מתהלכת כבר כמה ימים ברחובות הצפופים והסואנים של ניו דלהי ומנסה, ללא הצלחה, למצוא מילות סיכום הולמות שיתארו את הארץ המרתקת הזו, את אנשיה ואת המסע שלי בין השניים. אבל החוויה חומקת ממילים ; אני משליכה את רשת הדייגים שלי לתוך האוקיינוס ההודי, כדי לגלות כל פעם מחדש שהחורים גדולים מדיי.
הבוקר, תרה אחר השראה, ביקשתי מנהג ריקשה שייקח אותי לאחד המונומנטים המפורסמים של ניו דלהי ; מבנה אדיר מימדים, מסותת שיש ואבן חול אדומה, מעוטר צריחים וכיפות.
ישבתי על ספסל מקסים, בגן מקסים, מביטה בשמי המונסון האפורים תלויים נמוך מעל העצים, בעורבים שחגים סביב כיפת השיש. ואז הבנתי. שיותר מכל מקום אחר שהייתי בו, הודו מכילה בכל רגע נתון את היפוכה שלה ; כך שכל פעם שחשבתי, בטיפשותי ויהירותי – שהבנתי, הכנעתי, תייגתי – הארץ, האנשים, הנוף, הוכיחו לי עד כמה טעיתי.
הנה למשל, טאג' מהאל ; הניסיון של איש חזק, שיכור מכוח ושררה, לשאת את אשתו המתה אל תוך הנצח. אלא שאז לקחה אותי הרכבת לורנאסי, שבה עסקי שריפת הגופות הם חלק מהיומיום, עד לפרטים הקטנים והמקאבריים ביותר. כמו לנשום עשן על גג הגסטהאוס ולגלות שהוא מגיע מן הנהר. או לקנות בוטנים בסמטה ולהיתקל, כמעט חזיתית, בגופה, מכוסה פרחים, נישאת על אלונקה.
התפוצצות האוכלוסין ההודית הציצה אליי באלף עיניים מכל פינה ; ממסילות הרכבת, מערי הפחונים סביב המסילה, מן המדרכות ברחובות. אלא שאז טסתי מלאדאק דרומה, מביטה מחוץ לחלון אל מרחב האינסוף של ההימלאיה ; פראי, לא מיושב, לא מבוית.
מצאתי את עצמי חושבת שהודים הם נוכלים, שקרנים, לא ישרים. אבל אז הגיעו בזה אחר זה עשרות המלאכים ההודים, שהצילו אותי ברגעי ייאוש, אבודה, מבקשת הנחיה.
ראיתי את הצבעוניות, ההמולה והטירוף של המקדשים ההינדיים, את כל מצעד האלילים ההודי על גבי חולצות, מדבקות, משאיות. אבל אז טיפסתי בידיים חשופות, על גבי סלע שחור, אל המסתורין של מנזר בודהיסטי עתיק.
אפשר היה להמשיך בעוד ועוד דוגמאות. זו כנראה הסיבה שיש מי שמטיילים כאן חודשים ושנים. זו גם הסיבה שכל דיווח, כל תיאור של הודו לעולם יהיה חלקי, חצי אמת. זה גם הקסם. שהרי הודו היא ריבוא הדברים אבל אף לא אחד מהם בעת ובעונה אחת.
הבוקר, תרה אחר השראה, ביקשתי מנהג ריקשה שייקח אותי לאחד המונומנטים המפורסמים של ניו דלהי ; מבנה אדיר מימדים, מסותת שיש ואבן חול אדומה, מעוטר צריחים וכיפות.
ישבתי על ספסל מקסים, בגן מקסים, מביטה בשמי המונסון האפורים תלויים נמוך מעל העצים, בעורבים שחגים סביב כיפת השיש. ואז הבנתי. שיותר מכל מקום אחר שהייתי בו, הודו מכילה בכל רגע נתון את היפוכה שלה ; כך שכל פעם שחשבתי, בטיפשותי ויהירותי – שהבנתי, הכנעתי, תייגתי – הארץ, האנשים, הנוף, הוכיחו לי עד כמה טעיתי.
הנה למשל, טאג' מהאל ; הניסיון של איש חזק, שיכור מכוח ושררה, לשאת את אשתו המתה אל תוך הנצח. אלא שאז לקחה אותי הרכבת לורנאסי, שבה עסקי שריפת הגופות הם חלק מהיומיום, עד לפרטים הקטנים והמקאבריים ביותר. כמו לנשום עשן על גג הגסטהאוס ולגלות שהוא מגיע מן הנהר. או לקנות בוטנים בסמטה ולהיתקל, כמעט חזיתית, בגופה, מכוסה פרחים, נישאת על אלונקה.
התפוצצות האוכלוסין ההודית הציצה אליי באלף עיניים מכל פינה ; ממסילות הרכבת, מערי הפחונים סביב המסילה, מן המדרכות ברחובות. אלא שאז טסתי מלאדאק דרומה, מביטה מחוץ לחלון אל מרחב האינסוף של ההימלאיה ; פראי, לא מיושב, לא מבוית.
מצאתי את עצמי חושבת שהודים הם נוכלים, שקרנים, לא ישרים. אבל אז הגיעו בזה אחר זה עשרות המלאכים ההודים, שהצילו אותי ברגעי ייאוש, אבודה, מבקשת הנחיה.
ראיתי את הצבעוניות, ההמולה והטירוף של המקדשים ההינדיים, את כל מצעד האלילים ההודי על גבי חולצות, מדבקות, משאיות. אבל אז טיפסתי בידיים חשופות, על גבי סלע שחור, אל המסתורין של מנזר בודהיסטי עתיק.
אפשר היה להמשיך בעוד ועוד דוגמאות. זו כנראה הסיבה שיש מי שמטיילים כאן חודשים ושנים. זו גם הסיבה שכל דיווח, כל תיאור של הודו לעולם יהיה חלקי, חצי אמת. זה גם הקסם. שהרי הודו היא ריבוא הדברים אבל אף לא אחד מהם בעת ובעונה אחת.