סבא, האושר מהו?

הוא נפטר בשנת 84', מהתקף לב. כשהייתי בת שבע.
ישבתי על ספת העור בסלון ואימא כיבתה פתאום את הטלוויזיה, באמצע התוכנית שאהבתי.
"סבא מת", היא אמרה, בלי הקדמות. ובשפת המקור, Nonno e' morto.
"אימא, תדליקי את הטלוויזיה", ביקשתי באיטלקית המושלמת שהייתה לי אז, בתחינה כמעט.
אני ממש זוכרת עד כמה רציתי שהיא תדליק שוב את הטלוויזיה. להיאחז בביטחון של המסך המרצד עם הדמויות המצוירות. להרחיק מעצמי את המילה הזאת, מוות, ואת המצוקה של אימא, שהרגשתי בלי תיווך, בלי צורך בהסברים.

ממנו אני לא זוכרת הרבה. נר נשמה בשקע החשמלי פעם בשנה. ספרי שירה בהונגרית בדירה של סבתא. מילונים, מאנגלית להונגרית, מגרמנית להונגרית. זיכרון עמום של טיולים רגליים יד ביד מהדירה בבת ים לחוף הים. ואולי זה רק סיפור של אימא שאני מדמה לזכור, איך היינו הולכים יחד קילומטרים על גבי קילומטרים, איש מבוגר וילדה קטנה.

איש ספר, אינטלקטואל, גר בחולות הצהובים של בת ים, בדירת סוכנות דלה. נוסע באוטובוס לעבוד במפעל בגדי ים ביפו. כותב שירים במכונת כתיבה על ניירות שהוא גוזר ושומר, לא לבזבז את מעט הכסף שיש. מחכה שאגדל מספיק כדי לקחת אותי לספרייה העירונית, מכין לי רשימות קריאה.

לפני ארבע שנים, כשאימא כבר הייתה חולה, בשעת צהריים אחת, היא הפקידה בידיי מחברת כחולה מלאה ניירות מצהיבים. בלי אומר, בלי מילה מיותרת.
אילו הייתי בת שבע הייתי מתחננת שהיא תדליק שוב את הטלוויזיה, אבל רק לקחתי מידיה את המחברת, מרגישה את העוצמה של הרגע כמו מכה בחזה.

מאז היא אצלי, המחברת הזאת, כמו אוצר בלום.

אז הנה שיר אחד מהמחברת הכחולה שתרגמתי מהונגרית ואני אוהבת במיוחד.

אני מצטערת, סבא, היכן שלא תהיה, אם חטאתי במשהו למקור.

האושר

היה קיץ. בהרות של אור הכסיפו את המים
פסים-פסים ;
הייתי צעיר, דעתי קלה
מביט אל הנצח.
האם אז הייתי מאושר?

או כשהיסמין על קיר הבית,
רוח קלה הניעה את הוילון
ואת כיסית אותי בשערך.
זה היה האושר, אולי.

או כאשר הרחק ממעל
ערפילים הדליקו
את אודם גגות העיר
וידעתי כי אני חופשי.
אז אולי, הייתי מאושר.