בית משפט שלום הוא כנראה אותו הדבר בכל מקום בעולם, אבל כאן נוסף לזה נופך של בית משפט כפרי, ערכאה ראשונה. לכאן מתנקזים סכסוכים קטנים וגדולים; מנזק לגדר בין שני חקלאים, דרך פרה שהורעלה ועד מאות אלפי דונמים שהממשלה הקומוניסטית גזלה ועכשיו מנסים בעמל רב לקבל חזרה. הדמויות כאן צ'כוביאניות – אנשים קשי יום, כפות ידיים אדומות, שיני זהב ובגדים צבעוניים ומרופטים. מי שגר בכפר משלים לרוב שמונה שנות לימוד ואז מתמסר למשק, לכבשים, לכרמים –  וגאוותו על הצויקה ויין הבית שמייצרים כאן בחביות עץ, כמו פעם. כשסבתא שלי נהגה לאמר, לא בלי זלזול ""Parazst (איכר בהונגרית), היא התכוונה בדיוק…

בהיסטוריה המשפחתית שלי ואולי בהיסטוריה בכלל, המאה ה-20 היא כמו פצצה, שפיזרה בני אדם וגורלות על פני כל הגלובוס; רולטה אנושית אכזרית, עיוורת ושרירותית. אפשר לאמר שהתפוצצויות המשנה שלה הן מלחמות העולם,  והקומוניזם שבא בעקבותיהן ;שהגלה את האליטות ומיטב האנשים מן המדינות בהן חיו במזרח אירופה, ששלח אותם לכלא, לכפור ולשיני הכלבים. שהשאיר להם חזיר ותרנגולת, בדיוק מה שהמפלגה חישבה שמשפחה צריכה, ואת היתר גזל. ששלח אותם למפעל, או למכרה, לעבוד שמונה, תשע ועשר שעות ביום, כפופים על מכונה או פס ייצור. ממתינים לאוטובוס של שעה וחצי, שלפעמים איחר, בכפור של מינוס עשרים מעלות. קוברים את הראש במעיל מרופט, כי…

כשהייתי ילדה אימא אמרה תמיד שחבל שסבא נפטר כל כך צעיר. כי אם הוא היה בסביבה הייתי מקבלת רשימות מסודרות, בכתב יד יפה, בקליגרפיה אירופאית, כדי ללכת אתן לספרייה ולהושיט לספרנית (תמיד ספרנית. מעולם בכל קריירת הספרייה הארוכה שלי לא פגשתי ספרן).  סבא היה כותב, שירים בעיקר. ומתרגם מכמה שפות לכמה שפות אחרות. גם סבתא הייתה כותבת, לעיתון ההונגרי, למגירה, לנו, כשנגדל. כשהייתי קטנה היא עוד כתבה עם עט (פארקר) ונייר אבל מהר מאוד היא עברה למעבד תמלילים, מהסוג העתיק. היא קראה לזה "לקשקש" ; "אני הולכת לקשקש קצת". כאילו לא מדובר בסיפורי שואה. או סיפורים על העולם לפני השואה.…

תמונה רחבה מלבנית מרוצפת בלטות אפורות. עלי שלכת צהובים מתערבלים סביב. קר, רוח. ריח של רפת קרובה נישא באוויר, כבד, מעיק, אבל אין איש מסביב, כאילו כל הרפתנים יצאו לחופש, או  שהריח הזה בכלל בא מפעם, מהעבר. ברחבת חדר האוכל זרוקות גרוטאות ענקיות, מחלידות. מכונות לפריסת לחם, מלבנים אפורים ממתכת. כמו ענקים שיצאו משימוש, הפוכים, מחכים שאולי בכל זאת. גם חדר האוכל עצמו נראה כמו אנדרטה מתקלפת, שאמורה להזכיר משהו למישהו אבל היא עצמה כבר לא יודעת מה. שולחנות בית ספר ירוקים מתגוללים פה, לא שייכים, עם רגל חסרה, כיסוי פורמייקה מתקלף. הכיסאות התקניים, מעץ ומתכת (כמו שהיו גם אצלנו בבית…

כבר כמה שנים טובות שכל הענף הנשי, הבוגר ממני, של המשפחה, איננו.משפחה אשכנזית, קטנה, הניצולים והצאצאים המעטים של מלחמת העולם.כילדה, המשפחה הקטנטנה שלנו, על מעט חפציה, מעבריה התכופים ממדינה למדינה, מבית לבית – נראתה לי טבעית, הגיונית, נורמאלית.כשבגרתי וביקרתי באירופה, שמתי לב תמיד לעומק השורשים, להמשכיות של הדורות – תמונות ישנות על הקיר, מפתחות עתיקים של הבית על וו, חפצים, תכשיטים, סיפורים.הרי גם אצלנו היה כל זה, עד הציקלון שהחריב את אירופה ושילח זעזועים עמוק לתוך הדור של אימא, לתוך החיים שלה, החלומות שלה, ומשם אלינו, כאילו לא קשורים, ילידי סוף המאה, אבל קשורים בעבותות בלתי נראים לשם, למה שקרה…

הוא נפטר בשנת 84', מהתקף לב. כשהייתי בת שבע.ישבתי על ספת העור בסלון ואימא כיבתה פתאום את הטלוויזיה, באמצע התוכנית שאהבתי."סבא מת", היא אמרה, בלי הקדמות. ובשפת המקור, Nonno e' morto."אימא, תדליקי את הטלוויזיה", ביקשתי באיטלקית המושלמת שהייתה לי אז, בתחינה כמעט. אני ממש זוכרת עד כמה רציתי שהיא תדליק שוב את הטלוויזיה. להיאחז בביטחון של המסך המרצד עם הדמויות המצוירות. להרחיק מעצמי את המילה הזאת, מוות, ואת המצוקה של אימא, שהרגשתי בלי תיווך, בלי צורך בהסברים. ממנו אני לא זוכרת הרבה. נר נשמה בשקע החשמלי פעם בשנה. ספרי שירה בהונגרית בדירה של סבתא. מילונים, מאנגלית להונגרית, מגרמנית להונגרית. זיכרון…

תמיד היו לה חלוקים צבעוניים עם דוגמאות מסובכות, שהיום קוראים להן רטרו ומוכרים בחנויות יד שנייה במחירים מופקעים.היה גם מתקן סודה עם פקק אדום וכיסוי סרוג, שתמיד נראה לי כמו סוודר. והייתה מעלית ישנה ומתפרקת, עם ריח של שקיות זבל. וסרטים מצריים בערוץ הראשון ביום שישי בצהריים.בארוחת הערב היינו יושבים בפיג'מות צבעוניות, חמושים בכפית ארוכה ארוכה ודולים דייסת סולת מתוקה מתוך סיר כתום וישן, עם ידית אחת.אחרי הארוחה, מלוכלכים עדיין מסוכר ושוקולד, היינו קופצים על המיטות הצרות בדירה הקטנה וצורחים.ואז היא הגיעה עם הסדינים והציפיות התואמות בצבע בז', סימן שמבט לחדשות כבר נגמר ותכף הולכים לישון.ואז מתערסלים לשינה עמוקה עם…