בהיסטוריה המשפחתית שלי ואולי בהיסטוריה בכלל, המאה ה-20 היא כמו פצצה, שפיזרה בני אדם וגורלות על פני כל הגלובוס; רולטה אנושית אכזרית, עיוורת ושרירותית. אפשר לאמר שהתפוצצויות המשנה שלה הן מלחמות העולם, והקומוניזם שבא בעקבותיהן ;שהגלה את האליטות ומיטב האנשים מן המדינות בהן חיו במזרח אירופה, ששלח אותם לכלא, לכפור ולשיני הכלבים. שהשאיר להם חזיר ותרנגולת, בדיוק מה שהמפלגה חישבה שמשפחה צריכה, ואת היתר גזל. ששלח אותם למפעל, או למכרה, לעבוד שמונה, תשע ועשר שעות ביום, כפופים על מכונה או פס ייצור. ממתינים לאוטובוס של שעה וחצי, שלפעמים איחר, בכפור של מינוס עשרים מעלות. קוברים את הראש במעיל מרופט, כי השמשה של האוטובוס שבורה ואין מי שיתקן. יום אחרי יום, שעה אחרי שעה, חיים שלמים.
היו שנים שאי אפשר היה אפילו להתבדח על השלטון. בכל תור ללחם, בכל המתנה לאוטובוס שייקח אותך למפעל, עמדו מלשינים. מעידה עלולה הייתה לעלות בשנה או שנתיים בכלא. לכל מי שהיה קשר כלשהו מעבר למסך הברזל, הסתבכות קודמת, קרוב שהסתבך או פליטת פה מיותרת – היה תיק אצל שירותי הביטחון. מפורט ומתועד בכתב יד או מודפס בקפידה במכונת כתיבה. ידעו מי שוכב עם מי, מה מכלול יחסי הכוח והאינטרסים שיכולים מתישהו, אולי, להיות שימושיים לאח הגדול. שחי בווילה, או בעצם בארמון, בבוקרשט. והפיץ את הסוכנים שלו בכל עיר קטנה ולפעמים גם בתוך משפחות וחדרי מיטות.
הפלות היו אסורות בחוק. בעולם עם מעט מאוד אמצעי מניעה נשים פגעו בעצמן, בגופן, בילודים. אני לא הולכת רחוק. סבתא שלי עברה מספר דמיוני של הפלות. מעולם לא שאלתי כיצד.
הכל האפיר – השמיים, השדות, הריאות של העובדים בתעשייה הכבדה.
מי שנוסע היום לרומניה מוצא מדינה עשירה בנהרות, באדמה עמוקה ופורייה, בתוצרת חקלאית ששולחים למערב אירופה, למדפים האורגניים – וסצנות מסיפורים של צ'כוב; עגלון על סוס מוביל חציר, חסידות מקננות על עמודי חשמל מטים לנפול, זקנות על ספסל עץ עם מטפחות צבעוניות ומגפיים. אולי זה בכלל סיפור של שלום עליכם.
זו הפעם השלישית שאני כאן. אולי אפשר לראות גם בי רסיס שניתז מכאן (עם תחנת ביניים במערב אירופה) עד הלבנט. החצי היהודי שלי, החצי של אימא, הוא ניצול של המלחמה ההיא; צאצאי משפחת רבנים שעזבה את הדת ושאפה להשכלה, לאוניברסליות, להיטמעות באומות. את החצי הזה אני מכירה היטב, חייתי אותו, גדלתי אתו, דיברתי אתו, רבתי אתו.
החצי השני כאן. לא יהודי במיוחד. נוצרי-יווני-אורתודוקסי ליתר דיוק. אי אפשר לאמר שאני מאוד מכירה אותו. וקשה גם לאמר שלא הרגשתי אדם שלם גם בלי לדעת עליו דבר.
אבל הנה הוא כאן בכל זאת. צף ועולה מתוך המסמכים שאבא שלי נובר שעות על גבי שעות כדי להוציא מהארכיון של שירותי הביטחון. מתוך הסדקים בקירות הבית שנבנה על ידי סבא של סבא שלו ב-1880 וחזר לרשותו אחרי מאבק מר וממושך בממשלה.
מכאן שהנסיעה הזו היא גם הרהור על קשרי דם ומשמעותם. מי האנשים האלה שחיו כאן ובמה הם המשפחה שלי. במה אני דומה להם, קשורה אליהם, מזכירה אותם, אם בכלל. ואולי החסד, האהבה והקרבה שברי מזל חווים בתוך המשפחה, הם הדבר האמיתי. ולא קשרי הדם והגנטיקה.
אני נמנעת מלהכריע, כי אי אפשר כמובן. מסתפקת בזה שיש פה סיפור ; של מדינה, של ארץ, של אנשים. וחלון שמזדמן לי להציץ דרכו כדי לקרוא את השורות, גם אם חלק נמחקו בגשם, או נקברו בחול השנים.
כמו ארכיאולוגית, חופרת, מסירה את האבק, מתארכת, מרפאת את החרסים. עד שייצא סיפור.
3 Comments
טבעי לחשוב שקשר חזק לעבר, יחד עם מבט אופטימי ואקטיבי כלפי העתיד, זה כל מה שצריך כדי ליצור רצף והמשכיות.
אבל כנראה שצריך עוד חוליה באמצע שתקשר בין השתיים.
קלר… תודה… אני לא מכיר, לא מספיק את החלק היהודי שלי, אבל את החצי השני… כואב, שמח, סובל קם וממשיך הצלחתי להכיר בקצת… זה לא זר לי… איתך ברומניה…
תודה
אני…
אהבתי מאוד לקרוא את הכתבה שלך. ניחן מאוד כושר הכתיבה שלך. מאוד קולח ושותף. תודה רבה.