בית משפט שלום הוא כנראה אותו הדבר בכל מקום בעולם, אבל כאן נוסף לזה נופך של בית משפט כפרי, ערכאה ראשונה. לכאן מתנקזים סכסוכים קטנים וגדולים; מנזק לגדר בין שני חקלאים, דרך פרה שהורעלה ועד מאות אלפי דונמים שהממשלה הקומוניסטית גזלה ועכשיו מנסים בעמל רב לקבל חזרה. הדמויות כאן צ'כוביאניות – אנשים קשי יום, כפות ידיים אדומות, שיני זהב ובגדים צבעוניים ומרופטים.
מי שגר בכפר משלים לרוב שמונה שנות לימוד ואז מתמסר למשק, לכבשים, לכרמים – וגאוותו על הצויקה ויין הבית שמייצרים כאן בחביות עץ, כמו פעם. כשסבתא שלי נהגה לאמר, לא בלי זלזול ""Parazst (איכר בהונגרית), היא התכוונה בדיוק לזה.
קשה שלא לראות את היופי בבני אדם שמתפרנסים מפיסת אדמה ולא מלרדוף אחרי משכנתא, או לנסוע שעה וחצי בפקק לחברת היי-טק, כדי לחזור בשמונה להשכיב את הילדים לישון. המשפחה היא יחידה יצרנית, כמו לפני המהפכה התעשייתית ; לא יוצאים לעבוד ולכן נשים לא "נשארות" בבית.
בספרה המאלף של אדריאן ריץ' ז"ל, "ילוד אישה", היא מסבירה יפה כיצד המונח "לצאת לעבוד", בהקשר לנשים, הוא מושג מודרני שאין לו ולו דבר עם הטבע וההיסטוריה. נשים היו מאז ומתמיד חלק אורגני של יחידה יצרנית אחת, שהייתה המשפחה. עם המהפכה התעשייתית נשים, גברים וילדים יצאו מן הבית כדי לעבוד. ריץ' מראה כיצד נשים (וילדים, מסיבות אחרות( "הוחזרו" לספירה הביתית ברגע ששכרן החל עולה על זה של הגברים. מאוחר יותר, בשנות הארבעים, הן יצאו שוב לעבוד, כי לא הייתה ברירה, עד שהוחזרו שוב הביתה, בשנות החמישים, עם שובם של הגברים משדות הקרב. שנות החמישים ההן כמובן, עם הפרסומות לאבקת הכביסה ועקרות הבית הנואשות.
אבל סטינו הרחק למחוזות רחוקים מבית המשפט הרומני הזה. אין צורך בשפה כדי לראות את הבלבול והמבוכה של האנשים האלה מול המערכת ; מול בית המשפט, האולם הרחב והשופט שיושב למעלה, רחוק, מאחורי זוג משקפיים עבים וערימת ניירות. כשעוד נהגתי להסתובב באולמות בארץ, תמיד נדמה היה לי שבית משפט דומה מאוד לחדר מיון. מי שמחפש לו דרמה, מצוקה או שיגעון שיילך לאחד מן השניים.
אחרי שהקומוניזם קרס התהוו כאן מעמדות חדשים; האיכרים הללו, שנותרו פרולטריון עני וקשה יום, הבורגנות העירונית, שכבה קטנה ועשירה כקורח שלרוב מקושרת לשלטון הקודם וגם מעמד חדש-ישן ; היורשים של בעלי האדמות. כמו אבא שלי.
הקונפליקטים בין המעמדות האלו מובנים עמוק לתוך המערכת, כשאבא שלי קיבל חלק מן האדמות חזרה האיכרים התאספו בכנסייה כדי לייחל שמשהו רע יקרה למי שגזל את מעט הקרקע שהם עיבדו במשך שנים. כשהוא ניסה לתבוע חזרה רכוש בבירה, הוא נתקל בחזית אלימה ומושחתת של בריוני השלטון לשעבר.
באתי לראות בוקר של דיונים שבו עוסקים בעניינים טכניים. דוחים דיונים. קצת נמוך יותר מהשופט יושבת מזכירה עם יומן. עורכי הדין יושבים בפינה. בעלי הדין נגשים לפי הסדר, אומרים מילה או שתיים, לפעמים מגישים לשופט ניירת. מפתיע לראות עד כמה הסצנה מוכרת ; גם אם שיטת המשפט והנפשות הפועלות שונים, יחסי הכוח דומים להפליא.
בית משפט לעניני המשפחה
הבניין של בית המשפט שביקרתי בו נבנה בשנות הששים. הוא גדול, אפור, מחופה אבן זולה ומכוער להפליא. לפני בית המשפט עמד כאן בית החולים הפרטי הראשון של עיר המחוז הקטנה – בניין נאה בסגנון המאה ה-19. שנבנה על ידי המשפחה של אבא, על אדמה שהייתה שייכת למשפחה.
לפני כמה שנים הוא תבע את משרד המשפטים, משרד האוצר ואפילו את בית המשפט עצמו כדי לקבל את האדמה חזרה. למרבה הגיחוך והאירוניה הוא ניהל את המשפט כאן, בבית המשפט הגנוב עצמו. בקשה להעביר את המשפט למקום אחר נדחתה. מודדים מטעמו עמדו מול מדרגות בית המשפט, מול העוברים והשבים והשופטים הממהרים ומדדו את הנכס. התביעה הזו שלו, אחת מני רבות, נדחתה.
הוא לא מתייאש ומערער בימים אלה לבית המשפט האירופאי בשטרסבורג. הוא משוכנע שינצח. איך אפשר להעלות על הדעת (איך באמת) שהמשפט ינוהל על ידי מי שהגזילה משרתת אותם יומיום, עדיין.
הוא יודע את המשחק היטב, אבא שלי. קורא לפני השינה פסקי דין ומעסיק סוללה של עורכי דין. יודע בדיוק איך להתנהל בתוך המערכת הזו, שהיא מסורבלת, ביורוקרטית ומושחתת. שמעתי ממנו סיפורים מסמרי שיער על מעטפות שמנות שעוברות מיד ליד, לשמאים, לרואי חשבון וגם לשופטים.
הרבה דיונים הם כמו תיאטרון בובות אילם, עם סבטקסט שלם מתחת להתרחשות החיצונית.
כמובן שנדיר לראות אנשים ישרי דרך ולא מתוחכמים (שהרבה מהם תובעים חזרה רכוש), מצליחים מול מערכת כזו.
כשהלכתי לשוק אתמול ראיתי שוטרים מהמשטרה המקומית מפטרלים ונטפלים לסוחרים, מאיימים בקנסות. קצת ביצים, גבינה טרייה מהכפר, או תרנגולת נאה והשוטרים מוותרים. ככה זה עובד – מי שלא מתוחכם, או שאין לו עורך דין – אוכל אותה.
ליד מזכירות בית המשפט מונחות שתי מכונות כתיבה עצומות שיצאו משימוש. ענתיקות, מתפוררות. כמו מיניאטורה של גרוטאות המתכת התעשייתיות שרואים כאן לצידי הכבישים.
הדינוזאורים המושחתים פורשים לאט לאט מן המערכת, את הגרוטאות מפרקים צוענים כדי למכור את המתכת. עולם ישן חייב להיות מוחרב כאן עדי יסוד כדי שיקום חדש.
1 Comment
הנה הדף שלך..
יוצא מן הכלל.