פרולוג הבקרים נמתחו לאינסוף, מתחת לשמי קיץ שנראה היה שלעולם לא ישתנו, לעולם לא ישיטו ענן או יורידו גשם. מדי בוקר היה הולך לספרייה, צועד במעלה הוואדי מן הבית הקטן שאימא שכרה בקצה השכונה המדברית. מפנה את גבו לנוף, לערפילים שרבצו במקומות הנמוכים. כשיחזור בעוד שעתיים הם כבר יתפוגגו, ידע, והוא עצמו ידלג אז בין צללי העצים הצעירים ובסוף ייכנע לשמש האכזרית ; זו שאימא מקללת בכל הזדמנות, עד שיפתח את דלת הרשת החורקת וייכנס שוב אל קרירות הבית. שקט, חשאי, כאילו מישהו עלול לשמוע אותו בריק הגדול הזה – ידלג עם הספר בין המיטה לכורסה, בין המטבח למרפסת, עד שיחלוף החום…

נפאל היא ללא ספק אחד המקומות הקסומים שביקרתי בהם מעודי. אני זוכרת היטב את קטמנדו הצפופה והמזוהמת, התחבורה הבלתי אפשרית, מערכת הביוב הקורסת והרחובות הצבעוניים וההומים. את המקדשים שמבצבצים פתאום משום מקום באמצע העיר, את ההליכה מחוץ למסלול התיירות אל השכונות הדחוסות והמתפקעות מילדים. את הכיכרות העתיקות, הקבצנים, את מלאכת המחשבת של הגילוף בעץ, השווקים הקטנים, הטוסטוסים, מוכרי המזכרות. גם את העדינות יוצאת הדופן, הביישנית כמעט, של הנפאלים, אני זוכרת. את איש העסקים באוטובוס לפוקארה שסיפר לי (בעודנו נוסעים בנוף שלא יכולתי להוריד ממנו את העיניים) שהוא ראה לראשונה את הים לפני כמה חודשים ולא נרגע עדיין מעוצמת החוויה. הים…

בדרכי חזרה מסיור אני חולפת ליד כנסיית פיטר הפרנציסקנית שביפו העתיקה. הכנסייה נעולה על בריח, זו הסייסטה של הנזירים – אבל קבוצה של צליינים עומדת מול דלת העץ הגדולה והכבדה. הם מצטופפים סביב ה-Pastor שלהם, בהתקהלות קצת שונה מזו של קבוצה רגילה ; הם צפופים יותר, קרובים זה לזה. אולי זה מזג האוויר הקריר ואולי דבר אחר.  מאי שם בתוך מעיל הגשם שלו ה-Pastor שולף ספר תפילה. חלק מהאנשים עושים אותו הדבר. הוא מתחיל לקרוא, אבל זו לא קריאה בדיוק, אלא משהו שבין דרשה ובין קריאה לאלוהים ולקהל ביחד. Pray, הוא ספק אומר ספק שר, Bless Peter, הוא מבקש כשהוא…

רחוב רזיאל (ובהמשכו דרך אילת) הוא הגבול ההיסטורי בין ת"א ויפו ולמרות הג'נטריפיקציה הדורסנית שיפו עוברת בשנים האחרונות, הוא עודנו אחד הגבולות השקופים והבוטים במרחב העירוני. עד 1948 נקרא הרחוב המתפורר, שהוקם כבולבארד האירופי הראשון בארץ ב-1896 – רחוב "בוסטרוס-הווארד". החלק הראשון על שם נג'יב בוסטרוס והשני על שם איסכנדר עוואד (שהוא גם אלכסנדר הווארד, חבר מסדר הבונים החופשיים, אבל זה ראוי לסיפור נפרד), שניהם ערבים-יפואים שתרמו מממונם לבניית הרחוב. הרחוב אכלס (עד שהתחיל הסכסוך הלאומי להתחדד) סוחרים יהודים לצד ערבים. דוד רזיאל המנוח הוא ממפקדי האצ"ל והוא מסמל באורח לא מקרי בכלל את קו פרשת המים של העיר במאי…

אנחנו, שנעים באי נוחות בכיסאות של ארוחת הערב כשהבן מספר מה הוא עושה אי שם בשטחים. אנחנו, שנוסעים בכביש 443 ורואים אותו לאורך שנים, על חומותיו המתגבהות, גדרות התיל והמחסומים. חולפים על פני גלילי בטון, קוביות בטון, חומות בטון עם ציורים של עננים ודלתות שלא נפתחות לשומקום. אנחנו, שלא יודעים ולא רוצים לדעת מה קורה שם בבתי המשפט הצבאיים, במחנה עופר, במשרדי המנהל האזרחי. אין סיבה שנדע את כל זה, טסים ביעף רשת כבישים מהירים, מתוחכמים, שדורסת את הנוף ומעלימה את מה שלא צריך לראות. ואם המציאות המקבילה תחצה את מסך הערפל מדי פעם, נספר לעצמנו שזה הביטחון, שאין מה…

היה ריק אתמול בקופת חולים. אחרי שהאחות סיימה לקחת לי דם היא התגלגלה לאחור בכיסא והניחה את המבחנה בתוך המכל. "שקט, הא?" אמרתי. מסתבר שאפילו לכאן אין לאנשים חשק לבוא בימים האלה. "אתמול ראינו פה את התמונות מהלוויות של החיילים ופשוט התעלפתי, היו צריכים לטפל בי. יש לי שני ילדים ואחד מהם מתגייס עוד מעט. אמרתי לבעלי שבקצב הזה גם מהנכדים שלנו אנחנו צריכים לדאוג". "מאיפה את" שאלתי אותה. "מרמלה". "איך ברמלה עכשיו, זו הרי עיר מעורבת". "בסדר. הם ממש בסדר, בשוק ובכלל. אבל אני יודעת מה יקרה אם  'יקראו להם' ". הבנתי כל מילה שהיא אמרה ויכולתי להבין ולהרגיש…