לפני חודשיים הסתובבתי בין הדוכנים ביריד הספרים הבינ"ל בירושלים, מוקפת בשפע מסחרר של עשרות אלפי ספרים ובאפשרויות אינספור להרחיב את ספרייתי הצנועה. במקום לאסוף מלוא האמתחת ספרים, התבלבלתי מהשפע, מהתאורה ומהמון האדם, שלרוב לא נוכח כשאני קונה ספרי יד שנייה מרופטים באלנבי. כמעט ויצאתי בידיים ריקות, אלא שאז ראיתי אותו, מבצבץ מתוך הערימה ומזכיר לי נשכחות. "מסע אל מרכז כדור הארץ" של ז'ול ורן. מזכיר לי אותי, בת שתים עשרה, בחופש הגדול, שוכבת במיטת היחיד הקטנה, עם הספר מהספרייה (בכריכת ניילון שקופה ומדבקה צהובה) ואוכלת תפוח צהוב וגדול בביסים ענקיים. נוכחת על המיטה בגופי בלבד אבל בכל מובן אחר צוללת…

כבר כמה שנים טובות שכל הענף הנשי, הבוגר ממני, של המשפחה, איננו.משפחה אשכנזית, קטנה, הניצולים והצאצאים המעטים של מלחמת העולם.כילדה, המשפחה הקטנטנה שלנו, על מעט חפציה, מעבריה התכופים ממדינה למדינה, מבית לבית – נראתה לי טבעית, הגיונית, נורמאלית.כשבגרתי וביקרתי באירופה, שמתי לב תמיד לעומק השורשים, להמשכיות של הדורות – תמונות ישנות על הקיר, מפתחות עתיקים של הבית על וו, חפצים, תכשיטים, סיפורים.הרי גם אצלנו היה כל זה, עד הציקלון שהחריב את אירופה ושילח זעזועים עמוק לתוך הדור של אימא, לתוך החיים שלה, החלומות שלה, ומשם אלינו, כאילו לא קשורים, ילידי סוף המאה, אבל קשורים בעבותות בלתי נראים לשם, למה שקרה…

הוא נפטר בשנת 84', מהתקף לב. כשהייתי בת שבע.ישבתי על ספת העור בסלון ואימא כיבתה פתאום את הטלוויזיה, באמצע התוכנית שאהבתי."סבא מת", היא אמרה, בלי הקדמות. ובשפת המקור, Nonno e' morto."אימא, תדליקי את הטלוויזיה", ביקשתי באיטלקית המושלמת שהייתה לי אז, בתחינה כמעט. אני ממש זוכרת עד כמה רציתי שהיא תדליק שוב את הטלוויזיה. להיאחז בביטחון של המסך המרצד עם הדמויות המצוירות. להרחיק מעצמי את המילה הזאת, מוות, ואת המצוקה של אימא, שהרגשתי בלי תיווך, בלי צורך בהסברים. ממנו אני לא זוכרת הרבה. נר נשמה בשקע החשמלי פעם בשנה. ספרי שירה בהונגרית בדירה של סבתא. מילונים, מאנגלית להונגרית, מגרמנית להונגרית. זיכרון…

תמיד היו לה חלוקים צבעוניים עם דוגמאות מסובכות, שהיום קוראים להן רטרו ומוכרים בחנויות יד שנייה במחירים מופקעים.היה גם מתקן סודה עם פקק אדום וכיסוי סרוג, שתמיד נראה לי כמו סוודר. והייתה מעלית ישנה ומתפרקת, עם ריח של שקיות זבל. וסרטים מצריים בערוץ הראשון ביום שישי בצהריים.בארוחת הערב היינו יושבים בפיג'מות צבעוניות, חמושים בכפית ארוכה ארוכה ודולים דייסת סולת מתוקה מתוך סיר כתום וישן, עם ידית אחת.אחרי הארוחה, מלוכלכים עדיין מסוכר ושוקולד, היינו קופצים על המיטות הצרות בדירה הקטנה וצורחים.ואז היא הגיעה עם הסדינים והציפיות התואמות בצבע בז', סימן שמבט לחדשות כבר נגמר ותכף הולכים לישון.ואז מתערסלים לשינה עמוקה עם…