הפוך על הפוך

כל כדי הנירוסטה שמקציפים בהם חלב נקיים עדיין, מבריקים, מקטן עד גדול, מחכים לראות מה יילד בוקר. כמו חיילים בצבא ; תכף יתחילו לירות עלינו בצרורות: "הפוך גדול", "הפוך-קטן-חלש-דל-לקחת לדרך".

במהלך הבוקר יישפך פה חלב (אבל על זה לא בוכים), הכל יתלכלך וינוקה שוב, המלקחיים ייפלו, הקרואסונים יתפוררו, אבל בערב הסדר ישוב על כנו. ומחר חוזר חלילה. יש כל כך הרבה פעולות חדגוניות, מחזוריות, אינסופיות, שמרכיבות את היומיום של בית קפה.

אבל דווקא את המכונה אני ממש אוהבת. והכי אני אוהבת להסתכל על הידיים שלי מבחוץ, לראות איך הן עובדות במנותק ממני, מוציאות עוד קפה ועוד קפה. רצף של פעולות שהמוח כבר לא מעורב בהן, מהירות, יעילות, חסכוניות. כמו מדיטציה, או ריקוד, הראש נקי ממחשבות והגוף עובד. ואיכשהו, גם בפעם המיליון ואחת שאני פותחת שקית של פולי קפה, אני עדיין תוחבת את הראש פנימה ושואפת עמוק.

אז מה זה בקפה, אני שואלת את עצמי לא פעם, שאנשים אוהבים כל כך.

יש בקפה משהו רומנטי, חושני, ריחני, משכר. שגורם לי לחשוב על שקים גדולים של קנבס, אניות, על הסדרה שראיתי כשהייתי קטנה "רב החובל קוק". עם הגברים הכושים (אני מצטערת, הם היו כושים ולא שחורים) העירומים על הסיפון.

מאחורי החזות הרומנטית, יש בקפה גם משהו יומיומי, קבוע, מנחם, כמו הטעם של משחת השיניים בבוקר או הרגע שבו הראש פוגש את הכר לפני שנרדמים.

אולי אפשר לאמר שקפה הוא הצד הטוב של השגרה. החלק הטוב והאהוב שלה. וזו כנראה הסיבה שאנחנו כל כך קשורים אליו, לקפה שלנו, לדרך המדויקת, אבל בדיוק-בדיוק, שבה אנחנו רגילים אליו.

שלוש שנים של תצפיות על אנשים וקפה הביאו אותי לאינספור הגיגים פילוסופיים מהסוג הזה.

אז את הפוסט הזה אני מייחדת לשיגעונות של קפה. שהם רק ערוץ, ביטוי, לריבוא השיגעונות האנושיים המוזרים וההזויים ביותר.

אני מזהירה מראש. זו לא רשימה נעימה. אתם עשויים לזהות את עצמכם בין השורות. וגם אם אזהר בלשוני אני מסתכנת בכך שתחשבו שאני מלאה בדעות קדומות, גזענית, או סקסיסטית. אבל אין מה לעשות, צברתי מספיק כוסות קפה כדי שיהיה לי מדגם מייצג.

אז הנה קווים לדמותם של משוגעי הקפה:

1. קפה רותח
2. כל ילד באזור השרון יודע שבאיטליה לא מרתיחים את החלב של הקפוצ'ינו. אבל זה לא מפריע להמוני אנשים לבקש קפה רותח. רגע קטן של כימיה – אם מרתיחים את החלב, הוא גולש, כמו בפינג'ן. המרקם היפה שלו נהרס ואין סיכוי שהקפה ייראה טוב. הטקטיקה שלי פשוטה. ביקשתם להמית את החלב – בבקשה. אני מרתיחה ל-120 מעלות לפחות, אם נכווית – עליך.
   סטטיסטית, אוהבי הקפה הרותח בד"כ בני יותר מ-50. ולרוב נשים. ועוד דבר. אם אוהבת הקפה הרותח שכחה לבקש ממני "רותח", וקיבלה אותו חלילה בטמפרטורה הנכונה, היא לרוב תפנה אליי ותגיד, בחלחלה, "הקפה קר".
3. קפה חזק וחלש – עדיין לא הצלחתי לפענח את הקישור הסטטיסטי המובהק בין המין ה"חזק" לקפה חזק והמין ה"חלש" וקפה חלש. הכי אני אוהבת (מקום שני אחרי לרחרח שקיות קפה) להגיש קפה חזק לגבר, חלש לאישה, ולראות שהם הופכים את הסדר על השולחן. זה נדיר. בערך כמו אישה מנהלת דירקטוריון וגבר בחופשת לידה. הגבר היחיד אצלנו שהיה בחופשת לידה שותה קפה חלש. נשבעת. ואיכשהו (פה אני דורכת על קרקע מסוכנת) אני יותר מחבבת נשים ששותות קפה חזק וגברים ששותים חלש. אף פעם לא מדובר בטיפוסים שגרתיים.
4. קפה מפורק – הידעתם שיש דבר כזה? כמה חשדנות ואי אמון מתרכזים בקפה הזה. הכוונה לחלב בנפרד, אספרסו בנפרד ולפעמים גם מים בנפרד. קפה בשיטת "עשה זאת בעצמך" ולרוב "עשי זאת בעצמך". כאן המסר הוא "אני לא סומכת על אף אחד שיעשה את הקפה שלי כמו שאני אוהבת". "אני למודת אכזבות". אבל יש בזה משהו נחמד – הקפה אף פעם לא יחזור לבר. קלקלת? בעיה שלך.
5. חלב דל – לא משנה ליד איזה דניש, או כמה חמאה יש בקרואסון, את הקפה תעשו לי בבקשה מחלב דל. זה כמו דיאט קולה ליד הפיצה.
6. פועלים ואנשים שעובדים בעבודה פיזית כמעט תמיד יזמינו אספרסו ארוך. אולי כי הוא הכי קרוב לקפה שחור (הוט ווטר, סמול גלס). אולי כי הם צריכים אותו בצורה יותר מזוקקת ממי שהולך לשבת במשרד מול הלפטופ.
7. קפה בלי קצף – קפה בלי קצף הוא קפה ממוקסם. תמורת 12 ₪ קיבלת המון קפה, לעומת השכן שיושב לידך, ששומו שמיים, חצי מהכוס שלו מלאה בקצף (ממש עבודה בעיניים) סטטיסטית יש קישור מובהק בין אוהבי הקפה הרותח לשונאי הקצף.
8. עם תוספת קצף – אלו האנשים שנשארו אי שם בשנות השמונים, עם הקפוצ'ינו השרוף והקצפת מעל. ולפעמים הקצף הוא לילד, שאוכל אותו עם כפית ולא מוכן ללכת לישון אחר כך ליום שלם. אגב, סטטיסטית, האימהות שמאכילות את הילד בקצף הן אותן אימהות שייתנו לו לשחק עם הכלי של הסוכרים. את דעתי על זה אשמור לפוסט נפרד.
9. עכשיו תנסו להכין קפה חלש-מפורק-דל-רותח- על מים- בכוס לקחת.

אפשר היה להמשיך כיד הדמיון הטובה, אבל נעצור כאן. לא דיברנו עוד על מקיאטו כפול, אמריקנו חלש ועל ההבדל התהומי, הגורלי, בין כוס שעשויה מחרס לכוס שעשויה מזכוכית.

כשהייתי קטנה היינו מעירים את אימא משנת צהריים ומכינים לה כוס קפה. היינו מרתיחים את הקומקום, שמים שתי כפיות גדושות של נס בכוס (ניחשתם נכון, אימא הייתה מאוהבי הקפה החזק) ומעט חלב. אם פספסנו משהו ביחס בין החלב למים, או בין הקפה למים, זו הייתה תקלה רצינית. אז הקפה היה מכונה "פישוואסר". עד שגדלתי חשבתי שזה סוג של קפה, לא מוצלח במיוחד. גם אצל אימא הקפה היה טקס, הפסקה מהשגרה בתוך השגרה.