"קולות הילדים שמשחקיםברחוביהמולת כלי הרכבקריאות מוכרי הפירותומוכרי כלי הנחושתאינם מחרישים נהי רחוק רחוק ודק כחוט"(זלדה)
אי שם, מזרחה מכאן, בין הודו ופקיסטאן, נמצא מדבר הטאר. שנים אינספור שהרוח שייפה בו את הסלעים ושחקה אותם עד דק, עד חול דק. דיונות נמתחות שם אל האופק ובתי בוץ עגולים, בגון המדבר, פזורים במרחק קילומטרים רבים זה מזה.
הוא מגיע מתחנת הרכבת, עם שק קנבס על הגב. שחור כולו, עם שפם מפוספס אפור ולבן, טורבאן כתום וגלבייה לבנה. נוסע על האופניים עד לאן שהכביש לוקח. ומשם ברגל, חוצה את הדיונות, ברוח, בשמש ואחת לאיזה זמן גם בגשם דק, זהיר, כאילו יודע שאינו שייך לכאן.
מזה שנים שהוא מוסר את דברי הדואר. ואם יתבקש גם יקרא את הכתוב, ימסור דרישת שלום, הזמנה לחתונה, או לתהלוכת אבל. מכתבי געגועים, מכתבי אהבה, מברקים רשמיים. לפעמים יישב לכוס צ'אי, בשמש קופחת, אבל לרוב ימשיך, ממהר לבקתה הבאה, מתווך איטי ועדין בין העולם הגדול שבחוץ לבקתות שכוחות האל.
הקיום פשוט כאן – הנה הנשים רועות את הצאן, הנה דרגש העץ שעליו ישן הדוור תחת הכוכבים וספל מתכת עם מי באר למראשותיו. הנה גם מקדש קטן ותפילות בו צנועות ; לנכד, לקצבה שתגיע מן הממשלה.
לפלא החדש הזה אין ספק שלא פיללו בכפר – אנטנה סלולארית, באדום ולבן, נבנית בן לילה ומתנשאת גבוה מעל בקתות החומר. ואחריה מגיעים הטלפונים, דגמים משומשים מן השוק שבעיר. בני הכפר לומדים לדבר בהם, צועקים כנגד הרוח, כאילו מנסים להתגבר על המרחק.
הדואר מתמעט. השק הופך קל משבוע לשבוע. הדוור ופקיד הדואר מביטים זה בזה, נבוכים. וכמעט אפשר לשמוע את הזמן מאחור, דוהר עכשיו, חסר סבלנות, בין האנטנות ותחנות הממסר. הלאה הבולים, החותמות, הדמעות על הנייר, העלים שנושרים מן המעטפה.
זה סיפור אמיתי. שזכה ליד עדינה ועין רגישה של יוצרת דוקומנטרית ("מכתבים מן המדבר" או "פרידה מן האיטיות", מאת מיקלה אוקיפינטי, איטליה). וזה גם משל. למה שקרה וקורה לנו. לקצב המסחרר שבו החיים שלנו מתנהלים ולכל מה שהולך לאיבוד בדרך, בין האותות הסלולריים והאפליקציות.
ואולי דיונת החול היא משל, לחיים, למה שהם באמת. רוח אחר הצהריים שמסיעה את החול לכאן ולכאן, התלמים שנרשמים בה, בדיונה, כמו שהזמן רושם בפניו של אדם יופי וחוכמה. הדיונה קבועה, אבל לעולם שונה ממה שהייתה ביום האתמול. פתוחה לרוחות, חשופה לסופה.
אפשר להתכנס למסלולי היומיום הקבועים שלנו, שבהם לא רואים מספיק שמיים. להיסגר בבתים, לשבת מול ריבוע מתכת רעשני מדי ערב, לשדר אותות סלולאריים ולנסוע בקופסאות פח משוכללות. אבל אז באים הרגעים האלה, האמיתיים, הגדולים, של החיים, שבהם אנחנו יודעים שרימינו במשחק. או שרימו אותנו. אנחנו על הדיונה. ויורד גשם. או שיש סופת חול. ושום אפליקציה בסלולרי לא תעזור לנו עכשיו.